פרויקט 929 - בראשית ל' - יום חמישי 29.1.15 ט' בשבט תשע"ה

(א)וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: 
(ב)וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן: 
(ג)וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה: 
(ד)וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב: 
(ה)וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: 
(ו)וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן: 
(ז)וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: 
(ח)וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי: 

רחל רואה שהיא עקרה ולאה יולדת והיא מקנאה. היא באה בטענות ליעקב ודורשת ממנו שיביא לה ילדים, הוא אומר לה שהוא לא אלוהים והוא לא יכול לעשות זאת.
רחל בייאושה עושה את מה ששרה עשתה קודם, היא נותנת ליעקב את שפחתה, בלהה, שתלד לו ילדים במקומה.
(ט)וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה: 
(י)וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן: 
(יא)וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גָּד: 
(יב)וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: 
(יג)וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אָשֵׁר: 

לאה רואה שהיא עומדת מלדת ושרחל המתחרה שלה מתחילה לעמוד בקצב הילודה, אז היא גם עושה אותו דבר, היא נותנת ליעקב את שפחתה, זלפה, שתלד לו ילדים במקומה.
(יד)וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: 
(טו)וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ: 
(טז)וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָֹכֹר שְֹכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: 
(יז)וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶל-לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי: 
(יח)וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלהִים שְֹכָרִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשֹכָר: 
(יט)וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב: 
(כ)וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ זְבֻלוּן: 
(כא)וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה: 

באחד הימים, ראובן בנה של לאה, הלך בשדה ומצא דודאים, הדודאים הם צמח שעוזר לפריון האישה ולכן רחל מבקשת להשתמש בהן.
לאה לא מסכימה ורק לאחר שרחל מבטיחה לה שיעקב יהיה איתה הלילה, לאה מסכימה.
רואים כאן שלאה ורחל, בתחרות ביניהן על אהבתו של יעקב ומי תלד לו יותר ילדים, מסרסרות בו ולא מתחשבות בדעתו כלל.
(כב)וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת-רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלהִים וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ: 
(כג)וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלהִים אֶת-חֶרְפָּתִי: 
(כד)וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָֹה לִי בֵּן אַחֵר: 

אלוהים זוכר את רחל ופותח את רחמה, רחל סוף סוף יולדת בן משלה וקוראת לו יוסף.

(כה)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי: 
(כו)תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: 
(כז)וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָֹה בִּגְלָלֶךָ: 
(כח)וַיֹּאמַר נָקְבָה שְֹכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: 
(כט)וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: 
(ל)כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָֹה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶֹה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי: 
(לא)וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶֹה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: 
(לב)אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶֹה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶֹה-חוּם בַּכְּשָֹבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְֹכָרִי: 
(לג)וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי-תָבוֹא עַל-שְֹכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָֹבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי: 
(לד)וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ: 
(לה)וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ וְכָל-חוּם בַּכְּשָֹבִים וַיִּתֵּן בְּיַד-בָּנָיו: 
(לו)וַיָּשֶֹם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת: 
(לז)וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת: 
(לח)וַיַּצֵּג אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: 
(לט)וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל-הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: 
(מ)וְהַכְּשָֹבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן: 
(מא)וְהָיָה בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָֹם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת: 
(מב)וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לא יָשִֹים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב: 
(מג)וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים: 

יעקב מחליט שהגיע הרגע לעזוב את בית לבן לאחר 20 שנה בערך. הוא מבקש ממנו כשכר את הנקודים והטלואים בצאן. לבן מסכים, אולם כדי לעבוד על יעקב הוא מפריד את הצאן קודם, אולם בכך עשה טעות מכיוון שהצאן הנקוד שנמצא אצל בניו, גם ילד נקודים  וטלואים.
יעקב עושה כאן תרגיל מדעי כדי לקחת כמה שיותר צאן, הוא לוקח מקל, מפצל אותו וגורם לכך שייראה כאילו יש כתמים על המקל, בנות הצאן המיוחמות רואות זאת והדבר גורם להן ללדת טלאים מנוקדים ומטולאים.
וכך יעקב מצליח לצאת ברכוש גדול מביתו של לבן.