סבב קריאה בתנ"ך 929 - שמות פרק י"ב

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. 

ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. 

ג דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת. 

ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ. 

ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם. 

ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. 

ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. 

ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. 

י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. 

הכנות לקראת מכת בכורות:

ה' אומר למשה ואהרון שהחודש הזה יהיה ראש חודשים, זאת אומרת תחילת שנה, ועליהם לקחת בעשירי לחודש שה. כל בית אב צריך לקחת שה ואם יש מעט אנשים בבית אז הם יכולים לקחת עם השכן, עליהם לקחת לפי כמה שהם אוכלים.

השה צריך להיות בן שנה ויש לשמור עליו עד היום ה-14 לחודש ואז לשחוט אותו, לקחת מהדם שלו ולמרוח על שתי המזוזות והמשקוף בבתים שלהם.

את הבשר יש לאכול באותו לילה, לצלות ולאכול.

אסור לאכול ממנו נא או לבשל במים, יש לצלות אותו באש. יש לאכול הכל ואם נשאר משהו בבוקר צריך לשרוף.

יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה. 

יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה. 

יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. 

טו שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי. 

טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלָאכָה, לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם--אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. 

יז וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם--חֻקַּת עוֹלָם. 

יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ, מַצֹּת: עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ--בָּעָרֶב.

יט שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. 

כ כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, תֹּאכְלוּ, מַצּוֹת. 

יש לאכול את השה מוכנים ליציאה מהירה מארץ מצרים כי בלילה הזה אלוהים יעבור בארץ מצרים ויכה כל בכור, והדם נועד כדי לסמן שאלו בתים של בני ישראל ואז ה' יפסח עליהם

היום הזה יהיה להם לזיכרון עד עולם והם יחגגו אותם.

7 ימים יאכלו מצות ואסור לאכול חמץ, לא לעשות כל מלאכה ביום הראשון וביום השביעי.

כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. 

כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר.

כג וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. 

כד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם. 

כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. 

כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. 

כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. 

כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ. 

משה קורא לזקני ישראל ואומר להם את הציווי של ה', עליהם לקחת צאן לכל משפחה ולשחוט את הפסח (זהו השה שבזכות הדם שלו ה' יפסח על הדלת של בני ישראל), לקחת אגודת אזוב (סוג של צמח) ולמרוח בדם של השה את המשקוף והמזוזות.

אסור לצאת מפתח הבית עד הבוקר.

ה' יעבור בלילה להכות במצרים, כשהוא יראה את הדם על הדלת הוא יפסח עליה.

כאשר הם יגיעו לארץ המובטחת עליהם לשמור על היום הזה ולחגוג אותו. כאשר בניכם ישאלו מה זה תסבירו להם שזה זבח פסח שבזכותו ה' פסח על בתי בני ישראל ולכן חוגגים.

כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. 

ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. 

לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם. 

לב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי. 

לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים. 

לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל-שִׁכְמָם. 

לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. 

לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם. 

בחצות הלילה ה' מכה את כל הבכורים במצרים, מהבכור של פרעה ועד בכור השפחה והשבוי וכל הבכורות של הבהמות.

פרעה וכל עבדיו וכל מצרים קמים בלילה ההוא ויש צעקה גדולה כי יש מת בכל בית.

פרעה קורא למשה ואהרון בלילה ואומר להם שהם וכל בני ישראל יצאו ממצרים, שייקחו את כל הרכוש שלהם.

והעם לוקח את הבצק שעוד לא החמיץ ואת כל החפצים שהשאילו ממצרים.

והם בורחים.

לז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. 

לח וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. 

לט וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. 

מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. 

מא וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. 

בני ישראל בורחים מרעמסס לסוכות, 600,000 איש וכל רכושם.

הם אופים את הבצק שלקחו איתם ולא הספיק להחמיץ כי גורשו ולכן לא הספיקו להכין לעצמם אוכל.

בני ישראל היו עבדים 430 שנה.

מג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל-בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. 

מד וְכָל-עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף--וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. 

מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. 

מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. 

מז כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. 

מח וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה--הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. 

מט תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. 

נ וַיַּעֲשׂוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ. 

נא וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: הוֹצִיא יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--עַל-צִבְאֹתָם. {פ}

סבב קריאה בתנ"ך 929 - שמות פרק י"א

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם--אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה: כְּשַׁלְּחוֹ--כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.
ב דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב.
ג וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם.

ה' אומר למשה שהוא יביא עוד מכה אחת אחרונה על פרעה ואחריה הוא ישלח אותם ממצרים, הוא יגרש אותם.

אבל הם צריכים להתכונן לגירוש, לכן ה' אומר למשה להגיד לעם שישאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב. בנוסף ה' עושה שהם ימצאו חן בעיני המצרים והם יסכימו להשאיל להם את החפצים האלו.

ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.
ה וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.
ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף.
ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה, בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.
ח וְיָרְדוּ כָל-עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ-לִי לֵאמֹר, צֵא אַתָּה וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי-כֵן, אֵצֵא; וַיֵּצֵא מֵעִם-פַּרְעֹה, בָּחֳרִי-אָף.

משה מספר לעם שבחצות הלילה ה' יעבור במצרים והוא יכה וימית כל בכור בארץ מצרים, מהבכור של פרעה ועד הבכור של השפחה, וגם את הבכורות של הבהמות.

וכל מצרים תהיה צעקה גדולה שלא נשמעה ככה מעולם אולם לבני ישראל לא יקרה כלום כי ה' יפלה ביניהם.

ואז ידעו כל בני ישראל כי הוא ה' והם ישתחוו לו ויצאו מפרעה.

ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה--לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
י וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה--לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

ה' אומר למשה שפרעה לא ישמע אליהם אלא לאחר שה' יוכיח את כוחו באותות ומופתים ולמרות כל זה ה' יחזק את לב פרעה כדי שיהיה עקשן ולא ישחרר אותם.

סבב קריאה בתנ"ך 929 - שמות פרק י'

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.
ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.

ה' אומר למשה ללכת לפרעה, הוא אומר לו שהוא זה שגרם לפרעה להקשות את ליבו כדי להראות את האותות האלו וכדי שמשה יספר לצאצאיו את מה שאלוהים עשה במצרים ואת האותות כדי שידעו שהוא ה'.

ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי.
ד כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי--הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה, בִּגְבֻלֶךָ.
ה וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ; וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה.
ו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל-עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל-הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה.

משה ואהרון באים אל פרעה, הם אומרים אליו שה', אלוהי העברים מבקש שישלח את עמו כדי שיעבדו אותו במדבר. ואם פרעה יסרב אז המכה הבאה שתהיה היא ארבה.

הוא יהיה רב כל כך שלא יהיה אפשר לראות את הארץ והוא יאכל את מה ששרד ממכת ברד ויאכל את כל העצים והשדה.

כל הבתים שלהם יהיו מלאים בארבה.

ז וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ--שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם.
ח וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; מִי וָמִי, הַהֹלְכִים.
ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ--כִּי חַג-יְהוָה, לָנוּ.
י וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם.
יא לֹא כֵן, לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-יְהוָה--כִּי אֹתָהּ, אַתֶּם מְבַקְשִׁים; וַיְגָרֶשׁ אֹתָם, מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה.

עבדי פרעה מנסים לשכנע את פרעה שעליו להפסיק עם המכות ולכן שישלח את האנשים לעבוד את האלוהים שלהם.

פרעה משיב למשה ואהרון שילכו לעבוד את ה' אבל שואל מי הולך. משה אומר לו שכולם הולכים כי זה חג לה', אולם פרעה מסרב ואומר לו שרק הגברים ילכו ומגרש אותם מעל פניו.

יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה, וְיַעַל, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיֹאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד.
יג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיהוָה נִהַג רוּחַ-קָדִים בָּאָרֶץ, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; הַבֹּקֶר הָיָה--וְרוּחַ הַקָּדִים, נָשָׂא אֶת-הָאַרְבֶּה.
יד וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: כָּבֵד מְאֹד--לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן.
טו וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

ה' אומר למשה להטות את ידו על ארץ מצרים ויעלה הארבה ויאכל את כל מה שהשאירו במצרים, ה' מביא רוח קדים שמביאה איתה את הארבה והוא רב מאוד ומכסה את כל הארץ ואוכל להם את כל היבול.

טז וַיְמַהֵר פַּרְעֹה, לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--וְלָכֶם.
יז וְעַתָּה, שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם, וְהַעְתִּירוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְיָסֵר, מֵעָלַי, רַק, אֶת-הַמָּוֶת הַזֶּה.
יח וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיֶּעְתַּר, אֶל-יְהוָה.
יט וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ-יָם, חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה, וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף: לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם.
כ וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

פרעה ממהר לקרוא למשה ואהרון ואומר להם שהוא חטא, הוא מבקש שרק הפעם יבקשו מאלוהים שלהם להסיר את המכה מעליו.

משה יוצא לבקש מה' שיפסיק את הארבה וה' מפסיק אותו. אולם ה' מקשה את לב פרעה והוא מסרב לשלוח את עם ישראל.

כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ.
כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
כג לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם.
כד וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה--רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם.
כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ.
כו וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה--כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְהוָה, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה.
כז וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא אָבָה, לְשַׁלְּחָם.
כח וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת.
כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ. 

ה' אומר למשה שיטה את ידו על השמים ויהיה חושך בכל הארץ (אין הקדמה או אזהרה לפני). החושך כבד כל כך שהוא מרגיש סמיך כאילו אפשר למשש אותו.

שלושה ימים יש אפילה בארץ מצרים ואילו לבני ישראל יש אור במקום בו הם יושבים.

פרעה קורא למשה ואומר לו ללכת לזבוח לה' שלהם מה שהם רוצים, אולם משה מתעקש שכל מה ששייך להם, כל האנשים, הצאן והבקר, הכל צריך לבוא איתם.

אולם ה' מחזק את לב פרעה והוא מסרב לשלוח אותם.

ואז פרעה מאיים על משה, הוא אומר לו שלא יבוא אליו שוב, כי ביום שיבוא שוב הוא ימות.

שמות פרק ג'

א וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.
ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.
ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.
ו וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים.
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.
ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם.
י וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.

פס' א'-י'
משה הולך לרעות את הצאן של יתרו, הוא מגיע להר אלוהים חורב ושם רואה סנה (סוג של שיח) שלא נשרף, משה מסתקרן ומתקרב לראות למה הוא לא נשרף, ה' רואה שמשה מתקרב ונגלה אליו, הוא פונה אליו ומשה אומר שהוא שומע.
ה' אומר למשה שיוריד את הנעליים מעל רגליו כי זה מקום קדוש ואז הוא מציג את עצמו, שהוא אלוהי אבותיו של משה ומשה חושש להסתכל על ה' ומסתיר את פניו.
ה' אומר למשה מדוע הוא נגלה אליו, הוא שמע את זעקת בני ישראל במצרים והוא רוצה שמשה יילך לפרעה ויוציא את בני ישראל ממצרים וייקח אותם לארץ המובטחת.


יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
יב וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.
טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.
יז וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי--אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.
יח וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ.
יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ: וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה.
כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם.
כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם.
כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וְשַׂמְתֶּם, עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם, אֶת-מִצְרָיִם.



פס' י"א-כ"ב
משה שואל מדוע הוא צריך ללכת, הוא לא מתאים לכך. ה' אומר לו שהוא יהיה איתו ושלא ידאג.
משה שואל אותו אם הם ישאלו מה שמו של האל, מה יגיד להם? ה' אומר שיגיד להם ששמו אהיה ואז מרחיב ואומר את שמו המלא, ה' אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הוא אומר למשה ללכת לזקני ישראל (המנהיגים אל בני ישראל) ולהגיד להם שה' נגלה אליו והוא יציל אותם ויעלה אותם ממצרים לארץ המובטחת.
הם ישתכנעו, ויבואו איתו לפרעה והם יבקשו ממנו ללכת לזבוח לה' במדבר 3 ימים.
ה' אומר למשה שפרעה לא יסכים בקלות, ייקח זמן אבל ה' יעניש את פרעה במכות ולאחר מכן הוא ייתן להם ללכת. הם לא יילכו בידיים ריקות אלא ישאילו כלי כסף וזהב ובגדים מהמצרים ויצאו ברכוש גדול.
ה' מנבא למשה מה יקרה מהרגע שהוא יגיע לפרעה ועד שיצאו ממצרים.

בראשית פרק י"ח

 חלק ראשון פסוקים א'-ט"ז

א וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם.   (מדובר על אברהם)

ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.  

ג וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ

ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ.  

ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  

פס' א'-ה':

אברהם יושב בפתח האוהל, הוא רואה שלושה אנשים, הוא רץ לקראתם ומשתחווה ומציע להם להיכנס אליו לאוהל להתארח.

הוא מציע להם מעט מים כדי לרחוץ את הרגליים, להישען תחת העץ לנוח ולאכול פת לחם.

הם מסכימים.

ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  

ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  

ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.  

פס' ו'-ח':

אברהם ממהר לאוהל, לשרה, אומר לה ללוש ולהכין עוגות, הוא לוקח בקר וממהר לעשות אותו (להכין אותו לאכילה), לוקח גם חמאה וחלב ומגיש לאורחים את הכל.

"עומד עליהם תחת העץ" – אברהם עומד מוכן לשרת אותם.

כל התנהלותו של אברהם מעידה על הכנסת אורחים. כך גם הניגוד בין מה שהציע לבין מה שנתן להם בפועל.

ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל.   (רמז ראשון לכך שהאורחים הם לא אורחים רגילים)

י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.  

יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים.  

יב וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.  

יג וַיֹּאמֶר ה', אֶל-אַבְרָהָם:  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי.   (רמז שני לכך שהאורחים הם מלאכי ה', כי שרה צוחקת בלב, והם יודעים שהיא צחקה)

יד הֲיִפָּלֵא מֵה', דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן.  

טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.  

פס' ט'-ט"ו

האורחים שואלים את אברהם איפה אשתו שרה, הוא עונה שהיא באוהל.

האורחים אומרים לאברהם שבעוד שנה יהיה להם בן (לשרה ואברהם) ושרה שומעת הכל.

פס' י"א – מאמר מוסגר, אברהם ושרה זקנים מאוד ושרה לא מקבלת וסת. (היא לא פוריה)

שרה צוחקת בלב שאיך זה יכול להיות שיהיה להם ילד, הרי היא בגיל הבלות ובעלה זקן. ה' פונה לאברהם ושואל מדוע שרה צוחקת על מה שנאמר, הרי אין דבר שה' לא יכול לעשות. חוזר שוב על הנבואה, עוד שנה יהיה להם בן.

שרה מכחישה שצחקה כי היא חוששת, היא מבינה שהאורחים הם מלאכי ה'. ה' אומר לה שזה לא נכון והיא כן צחקה.

טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם--הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם.  

האירוח הסתיים, הם ניבאו את הנבואה והם קמים ללכת לכיוון סדום ואברהם מלווה אותם.

 חלק שני פסוקים י"ז-ל"ג

יז וַה', אָמָר:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.  

יח וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  

יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.  

פס' י"ז- י"ט

ה' מדבר לעצמו כביכול ומסביר למה הוא מתכוון לשתף את אברהם בהחלטות שלו.

1.     ה' לא מסתיר מאברהם שום דבר

2.     אברהם יהיה לגוי גדול (יצא ממנו עם גדול) כולם יסתכלו על עמו של אברהם וילמדו מהם

3.     מטרתו של אברהם זה ללמד את צאצאיו לשמור את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט.

כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד.  

כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה.  

פס' כ'-כ"א

ה' מספר על סדום ועמורה, שהם חוטאים גדולים והוא מתכוון לרדת לראות האם אכן הזעקות ומה שאומרים עליהם אכן נכון.

כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם--עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה.  

מכאן מתחיל ויכוח/דיון בין אברהם לה'.

כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע.  

כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.  

כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ--הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.  

פס' כ"ג-כ"ה

אברהם טוען כלפי ה' שאין לשפוט צדיק עם רשע ואין להעניש את הצדיק בגלל הרשע.

ברגע שה' יהרוג את הצדיקים עם הרשעים, אנשים יחשבו שהם היו רשעים.

אתה צריך לעשות משפט.

מה שמסומן בירוק – שאלה רטורית במטרה לפתח את הדיון ביניהם.

כו וַיֹּאמֶר ה', אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר--וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם.   – ה' אומר שאם יהיו 50 צדיקים בתוך העיר, הוא לא ישמיד את העיר.

כז וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.  

כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם, חֲמִשָּׁה--הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה, אֶת-כָּל-הָעִיר; וַיֹּאמֶר, לֹא אַשְׁחִית, אִם-אֶמְצָא שָׁם, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.  

כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.  

ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים.  

לא וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֶשְׂרִים; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים.  

לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.  

לג וַיֵּלֶךְ ה'--כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ.

פס' כ"ו-ל"ב

יש כאן מיקוח בין אברהם לה', אברהם מנסה למצוא את מספר הצדיקים המועט ביותר שבזכותם ה' לא ישמיד את העיר.

הם מגיעים לבסוף להסכמה שאם יהיו עשרה צדיקים בעיר, העיר לא תושמד.

אברהם לאורך המיקוח משתמש בלשון תחינה ובקשה (מסומן בצהוב) כלפי ה' במטרה להתחנף אליו ולשכנע אותו להתחשב בעיר. (בהתנהלותו של אברהם לאורך המיקוח הוא למעשה עומד בציפיות של ה' בנוגע אליו)

 

בראשית פרק ט"ו

א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ--שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד.
ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲדֹנָי יְהוִה מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.
ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי.
ד וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ.
ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
ו וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.

פס' א'-ו'

ה' נגלה לאברם ואומר לו שלא ידאג, הוא מגן עליו וידאג לו. אולם אברם אומר לו שאינו רוצה, הוא שואל מה עם הצאצאים שהבטיח לו, הוא מבוגר, ימות בקרוב ערירי ומי שיירש אותו הוא העבד שלו, אליעזר.

ואז ה' אומר לו שאליעזר לא יירש אותו כי אם הצאצא שלו שיצא ממנו (מאברם).

הוא מוציא אותו החוצה ואומר לו להביט לשמים ולנסות לספור את הכוכבים, ככה יהיה מספר הצאצאים שלו, גדול כל כך שאי אפשר לספור אותם.

אברם מאמין בה' ובהבטחה שלו.

ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ.
ח וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.
ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל.
י וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר.
יא וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם.
יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו.
יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.
יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.
טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה.
יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.

פס' ז'-י"ז

ה' אומר לאברם שהוא הוציא אותו מאור כשדים והוא ייתן לו את הארץ הזאת שיירש אותה.

ואז אברם שואל את ה' איך ידע שיירש אותה, חוץ מהבטחה מילולית הוא רוצה משהו פיזי, הוכחה.

אז ה' אומר לו לקחת עגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש, תור וגוזל.

את החיות הוא יבתר ויסדר אותן באמצע, את הציפוים הוא לא יבתר.

ואז העיט יורד לאכול מהפגרים אולם אברם מסלק אותם. כך זה נמשך עד שהשמש שוקעת ואברם נרדם. ואז אימה נפלה עליו מתוך שינה, ה' נגלה אליו ואומר לו שהצאצאים שלו יהיו עבדים בארץ זרה במשך 400 שנה.

את הגוי שיעביד אותם הוא יעניש והם יצאו ממנו ברכוש גדול.

בנוגע לאברם הוא ייקבר בשיבה טובה.

הדור הרביעי של צאצאיו יחזור לארץ עד שהאמורי לא יהיה בארץ.

לאחר מכן השמש זורחת ואז הסמל של הברית, תנור עשן ולפיד אש שעוברים בין הגזרים. הם מסמלים את כריתת הברית עם ה'.

יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.
יט אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי.
כ וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים.
כא וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת-הַיְבוּסִי.

פס' י"ח-כ"א

באותו יום ה' כורת ברית עם אברם שהוא ייתן לצאצאים שלו את הארץ ואת כל העמים שגרים בארץ.

בראשית פרק י"ג

א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ--הַנֶּגְבָּה.
ב וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.
ג וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד-בֵּית-אֵל--עַד-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל, וּבֵין הָעָי.
ד אֶל-מְקוֹם, הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם, בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם יְהוָה.
ה וְגַם-לְלוֹט--הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם: הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים.
ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.

פס' א'-ו'

אברהם עולה ממצרים חזרה לארץ לאחר שפרעה גירש אותו בפרק הקודם. יש לאברהם הרבה רכוש והוא ממשיך להסתובב בארץ ולסמן טריטוריה ומזבחות.

גם ללוט שנמצא עם אברהם יש רכוש רב והם מגיעים למצב שהם לא יכולים להיות יחד כי יש להם הרבה רכוש.

ז וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.
ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ.
ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.
י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה--לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר.
יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו.
יב אַבְרָם, יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן; וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד-סְדֹם.
יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד.

פס' ז'-י"ג

באחד הימים היה ריב בין הרועים של אברהם לבין הרועים של לוט. אברהם שלא רוצה סכסוך עם האחיין שלו מציע ללוט שיחלקו את הארץ ביניהם. אם לוט יבחר ללכת שמאלה, אברהם ילך ימינה. אם לוט יבחר ללכת ימינה אז אברהם ילך שמאלה.

לוט נושא את עיניו, מסתכל על הארץ ובוחר ללכת לכיוון סדום ועמורה ולהתיישב שם. אברהם נשאר לשבת בארץ כנען.

פסוק י"ג שבו מציינים לנו שאנשי סדום רעים וחוטאים זה רמז למה שיקרה בהמשך העלילה.

יד וַה' אָמַר אֶל-אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם--צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה.
טו כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.
טז וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ: אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ--גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה.
יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה.
יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא--אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה.

פס' י"ד-י"ח

לאחר שאברהם ולוט נפרדים ביניהם ה' פונה לאברהם, הוא אומר לו שאת כל הארץ שהוא רואה הוא ייתן לו ולצאצאיו. יהיו לו צאצאים כעפר הארץ, רבים כל כך.

אברהם מתיישב באלוני ממרא ובונה שם מזבח לה'.

סבב קריאה בתנ"ך 929 - בראשית פרק ט'

א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.
ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.
ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.
ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.
ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.
ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.
ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ.

אלוהים מברך את נוח ובניו לאחר המבול, הברכה מאוד מזכירה את הברכה של אלוהים בפרק א' בבריאת העולם מכיוון שהמצב של העולם לאחר המבול מזכיר מאוד את הבריאה. יש כאן מעין בריאה שנייה, העולם לפני הבריאה היה תוהו ובוהו ומלא מים, כך גם העולם בזמן המבול. לאחר המבול שוב יש מעט חיות ובני אדם.

הוא מברך אותם:

- פרו ורבו ומלאו את הארץ

- ישלטו בחיות על ידי מורא ופחד

- מותר לאכול בשר וצמחיה

- לא לאכול בשר עם הדם

- לא לרצוח כי מי ששופך דם אדם ייענש על כך מכיוון שכל פגיעה באדם היא כמו פגישה באלוהים עצמו.

- שוב מסיים בברכה של פרו ורבו

ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.
ט וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם.
י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.
יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.
יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם.
יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.
יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.
טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.
טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.
יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.

אלוהים אומר לנוח שהוא מקים איתם ברית, הוא מתחייב להם שלא ייכרת כל בשר ממי המבול, זאת אומרת שהוא לא יביא שוב מבול שישמיד את כל בני האדם וישחית את הארץ.

אלוהים אומר שהוא ייתן להם סימן, הסימן הוא קשת בענן וכאשר ירד גשם תופיע קשת בענן כדי שבני האדם ידעו שאלוהים זוכר את הברית ואת ההבטחה שלו וזה רק גשם ולא מבול שבא להשמיד את הארץ.

יח וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ, הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה--שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן.
יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה, נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ.
כ וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם.
כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.
כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.
כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.
כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.
כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.
כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.
כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.
כח וַיְחִי-נֹחַ, אַחַר הַמַּבּוּל, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.
כט וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵי-נֹחַ, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת.

לאחר המבול נוח ומשפחתו מתמקמים מחדש בעולם. נוח נוטע כרם, שותה מהיין ומשתכר. הוא מתגלגל עירום באוהל בגלל השכרות שלו.

חם, בנו, רואה את נוח שיכור והולך לומר לשני אחיו בחוץ. שם ויפת נכנסים לאוהל עם שמלה עליהם והולכים אחורנית עד שהגיעו לאביהם והם מכסים אותו. הם מנסים להימנע מלראות את אביהם עירום כדי לא להביך אותו ולשמור על כבודו.

לאחר שנוח מקיץ משכרותו הוא יודע מה חם עשה לו, הוא מקלל את כנען, בנו של חם. נשאלת השאלה למה הוא מקלל את כנען ולא את חם שעשה לו את המעשה?

כנראה מידה כנגד מידה. כמו שבנו חם הביך אותו ופגע בכבודו, כך העובדה שכנען בנו של חם יהיה עבד זה יפגע בכבודו של חם.

נוח מברך את יפת ואת שם.

לאחר המבול נוח חי עוד 350 שנה ולבסוף נפטר בגיל 950 שנה.