מערך שיעור - שבועות

מצגת על החג שערכתי (לקוח מאתר מכון שיטים)

מצגת על שבעת המינים שערכתי (לקוח מאתר מכון שיטים)

עוד מערכי שיעור על החג באתר מכון שיטים
חידונים על שבועות באתר מכון שיטים

נשים במקרא לפי א-ב

א-ב על שבועות

מגילת רות
פרק א'
פרק ב'
פרק ג'
פרק ד'

ספיישל שבועות - מגילת רות פרק ד'

רות פרק ד

א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב.  ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר--וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ.  ג וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ:  מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.  ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי--אִם-תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ)--לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול- (לִגְאָל-) לִי--פֶּן-אַשְׁחִית, אֶת-נַחֲלָתִי; גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל.  ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה-לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ.  ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן--מִיַּד, נָעֳמִי.  י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ:  עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם.  יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים--עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה--מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת.  יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.  יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל.  טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  {פ}

יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן.  יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב.  כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה.  כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.  כבוְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  {ש}

לאחר שהבטיח בועז לרות שיבדוק את המצב עם הגואל, הוא פוגש אותו בשער העיר, ומבקש ממנו לשבת איתו. בועז לוקח עשרה אנשים מזקני העיר ואומר להם לשבת איתם. לאחר שאסף אותם בועז פונה בשיחה לגואל ומספר לו על חלקת שדה של נעמי, אלמנתו של אלימלך. בועז אומר לגואל שהוא רוצה לדעת אם הוא מעוניין לגאול את החלקה, אם לא אז שיגיד להם ובועז יעשה זאת במקומו. 
הגואל מסכים לגאול. ואז בועז אומר לו שכאשר הגואל יגאל את השדה הוא גם צריך לגאול את רות המואביה כדי להקים את שם המת.
לאחר ההסבר הזה הגואל מסרב לגאול את הנחלה ואת רות, "פן אשחית את נחלתי", כנראה הגואל לא רוצה יותר מדי אחריות על השדה ועל שתי נשים לדאוג להן, יכול להיות שזה גם בגלל שרות היא מואביה והוא לא רוצה להשחית את זרעו בכך שימשיך את השושלת איתה. בגלל שסירב לזכות הגאולה, לא מוזכר שמו במגילה אלא הוא נזכר בשם, פלוני אלמוני.
בועז מסכים לגאול את חלקת השדה ואת רות, הם חולצים נעל כחלק מטקס הגאולה, בועז מודיע לזקנים שהם עדים לכך שהוא קנה את הזכות לגאול את רות ואת חלקת האדמה של נעמי.
בועז מתחתן עם רות, שוכב איתה והיא יולדת לו בן. כך המשיכה השושלת להתקיים.

בסוף הפרק יש לנו את השושלת המשפחתית שמראה לנו כי דוד הוא צאצא של רות המואביה. מטרת הסיפור במגילת רות היא לספר לנו את נסיבות הולדתו של דוד ועל משפחתו.

ספיישל שבועות - מגילת רות פרק ג'

רות פרק ג

א וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ:  בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ.  ב וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים--הַלָּיְלָה.  ג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ--וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.  ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.  ה וַתֹּאמֶר, אֵלֶיהָ:  כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי     (אֵלַי), אֶעֱשֶׂה.  ו וַתֵּרֶד, הַגֹּרֶן; וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ.  ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב.  ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.  ט וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.  י וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי--הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן:  לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים--אִם-דַּל, וְאִם-עָשִׁיר.  יא וְעַתָּה, בִּתִּי אַל-תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ:  כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.  יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם (  ) גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי.  יג לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי-יְהוָה; שִׁכְבִי, עַד-הַבֹּקֶר.  יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו, עַד-הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר, אַל-יִוָּדַע, כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן.  טו וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ--וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר.  טז וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד-לָהּ--אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ, הָאִישׁ.  יז וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר     (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ.  יח וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

נעמי לוקחת לשיחה את רות, היא מסבירה לה שהיא רוצה למצוא לה מישהו שיידאג לה. היא נותנת לה עצות איך לעשות זאת, להתרחץ, לשים שמלה יפה ולרדת לגורן, אסור לה להתגלות לאיש. כאשר בועז ייכבש לישון, היא צריכה ללכת לשכב למרגלותיו וכל מה שהוא יגיד לה לעשות היא תעשה. רות אומרת לנעמי שהיא תעשה מה שהיא אומרת לה.
לאחר שבועז אכל ושתה הוא יורד לישון בגורן, רות עושה את מה שנעמי אמרה לה ויורדת לשכב למרגלותיו, באמצע הלילה בועז מתעורר כי הוא מרגיש שמישהו נמצא לידו, הוא מסתכל ורואה אישה שוכבת למרגלותיו, הוא שואל מי היא והיא עונה לו: רות, אני רוצה שתפרוש את כנפיך עליי ותגאל אותי.
בועז מברך אותה על כך שלא הלכה אחרי בחורים אחרים אלא לפי המנהגים המקובלים של גואל. אך הוא אומר לה שהוא רוצה לגאול אותה, אבל יש גואל קרוב יותר ממנו מבחינה משפחתית והוא זה שצריך לגאול אותה. הוא אומר לה שיברר אם אותו גואל רוצה לגאול אותה, אם לא, בועז יגאל אותה.
רות חוזרת לבית נעמי ומספרת לה הכל, נעמי אומרת לה שתישאר איתה ותחכה לראות מה יקרה.

ספיישל שבועות - מגילת רות פרק ב'

רות פרק ב

א וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל--מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ:  וּשְׁמוֹ, בֹּעַז.  ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.  ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ--חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.  ד וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים--וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה--זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן--הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.  י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו.  יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.  יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.  טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ.  טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.  יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.  יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.  יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית--יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז.  כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ--מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא.  כא וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה:  גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי, עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם-כִּלּוּ, אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי.  כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ:  טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר.  כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט--עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב, אֶת-חֲמוֹתָהּ.

בתחילת הפרק מספרים לנו שיש לנעמי מודע, הכוונה קרוב משפחה של בעלה ששמו בועז.
בסוף פרק א' הזכירו לנו שהסיפור מתרחש בתקופת קציר השעורים, רות אומרת לנעמי שהיא הולכת ללקט שיבולים בשדה. כשהיא אומרת "עד אשר אמצא חן בעיניו", לא ברור אם בכוונה הלכה לשדה של בועז או שזה מקרה. ניתן להבין זאת שהיא תכננה ללכת לשדה אחר שדה וללקט שם שיבולים עד שהיא תמצא בעל שדה שהיא תמצא חן בעיניו ויפרוש עליה את חסותו. מכאן ניתן להסיק כי מעשיה של רות לא תמימים והיא מודעת למצבה.
כאשר רות ליקטה בשדה של בועז, הוא הגיע לביקור, הוא מנהל שיחה עם הנע על הקוצרים ומתעניין ברות, הוא פונה אליה בדברים, מציע לה לאכול, לשתות ואומר לה שהיא יכולה ללקט אצלו כמה שתרצה והוא לא ייתן לאחרים לפגוע בה.
בועז אומר לרות שלא תלך לשדה של אחרים אלא שתלקט רק בשדה שלו, בכך רות הצליחה בתוכנית שלה, שבעל השדה יפרוס עליה את חסותו.
כאשר רות חוזרת מהשדה עם הרבה שיבולים, נעמי מתעניינת איפה היא הייתה. רות מספרת לה על בועז ונעמי אומרת לה שהוא קרוב שלהן והוא יכול לגאול אותה (חוק הייבום). נעמי אומרת לה שתעשה מה שבועז ביקש ושתדבק בשדה שלו ולא תלך ללקט במקומות אחרים.

ספיישל שבועות - מגילת רות פרק א'

רות פרק א

א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים--מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.  ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת--שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה--גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם--כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.  יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.  כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.  כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.

פרק א' מספר על תקופה בימי השופטים (ספר שופטים) שהיה רעב בארץ. כבר ראינו בסיפורים בעבר, בעיקר בסיפורי האבות שברגע שיש רעב בארץ הם יורדים לארץ אחרת, לרוב למצרים. במקרה של מגילת רות המשפחה עוברת למואב.
אלימלך, איש משבט יהודה, אשתו נעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון. שמותיהם מעידים על סופם המר.
במהלך הזמן שחיו במואב מת אלימלך, לאחר זמן מה נישאו הבנים לנשים מואביות, רות וערפה. עשר שנים ישבו המשפחה במואב עד ששני בניה של נעמי מתו וזה המניע לעלילה.
בעלילה ישנם כמה מניעים, מניע ראשון הוא הרעב בארץ שגורם להם לעבור למואב, מניע שני הוא מות בניה של נעמי מכיוון שהיא נשארה לבדה, ללא בעלה ובניה והיא מחליטה לחזור לארץ.
אולם היא לא חוזרת לבד, הכלות שלה, רות וערפה, לא מוכנות לעזוב אותה ושהיא תלך לבד. נעמי מנסה לשכנע אותם בנימוקים שונים, היא אומרת שאין לה עוד בנים שהן יוכלו להתחתן איתן, והיא גם זקנה בשביל לקחת לה בעל חדש וללדת לו בנים, לכן הן צריכות לעזוב אותה ולהישאר במואב ולהתחתן עם גברים אחרים.
ערפה משתכנעת מנימוקים אלו ולאחר בכי רב היא עוזבת את נעמי. רות לעומת זאת דובקת בנעמי ומסרבת לעזוב.
נעמי מנסה לשכנע שוב את רות הפעם בנימוק של העובדה שערפה עזבה ושבה אל עמה ואלוהיה, היא אומרת שרות צריכה גם לעשות זאת.
רות מסרבת ואומרת לה שהיא נשארת איתה לתמיד, לכל מקום שהיא תלך, רות תלך, האלוהים של נעמי יהיה האלוהים של רות והיא תחיה איתה. נעמי מקבלת את המצב והן חוזרות לבית לחם, יהודה.
כאשר הן מגיעות יש מהומה בעיר, תושבי העיר שואלים "הזאת נעמי", מכאן מבינים שלאחר עשר שנים היא השתנתה, מה גם שהעובדה ששכלה בעל ושני בנים רק הוסיפה למראה החיצוני שלה. 
נעמי אומרת לתושבי העיר שלא ייקראו לה נעמי יותר אלא מרא, כי אלוהים מרר לה את החיים.
"מלאה הלכתי וריקם השבני" - נעמי הלכה למואב עם בעל ושני בנים וחזרה בלעדיהם.
רות ונעמי חוזרות לבית לחם, יהודה, בתחילת תקופת קציר השעורים. 
התנ"ך מקמץ במילים ולכן כל פרט שמוזכר יש לו סיבה, הסיבה כאן היא מעין רמז שנבין את המשך העלילה, גם זה מניע לעלילה כפי שנראה בפרק הבא.