ספיישל שבועות - מגילת רות פרק ב'

רות פרק ב

א וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל--מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ:  וּשְׁמוֹ, בֹּעַז.  ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.  ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ--חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.  ד וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים--וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה--זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן--הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.  י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו.  יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.  יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.  טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ.  טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.  יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.  יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.  יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית--יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז.  כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ--מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא.  כא וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה:  גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי, עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם-כִּלּוּ, אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי.  כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ:  טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר.  כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט--עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב, אֶת-חֲמוֹתָהּ.

בתחילת הפרק מספרים לנו שיש לנעמי מודע, הכוונה קרוב משפחה של בעלה ששמו בועז.
בסוף פרק א' הזכירו לנו שהסיפור מתרחש בתקופת קציר השעורים, רות אומרת לנעמי שהיא הולכת ללקט שיבולים בשדה. כשהיא אומרת "עד אשר אמצא חן בעיניו", לא ברור אם בכוונה הלכה לשדה של בועז או שזה מקרה. ניתן להבין זאת שהיא תכננה ללכת לשדה אחר שדה וללקט שם שיבולים עד שהיא תמצא בעל שדה שהיא תמצא חן בעיניו ויפרוש עליה את חסותו. מכאן ניתן להסיק כי מעשיה של רות לא תמימים והיא מודעת למצבה.
כאשר רות ליקטה בשדה של בועז, הוא הגיע לביקור, הוא מנהל שיחה עם הנע על הקוצרים ומתעניין ברות, הוא פונה אליה בדברים, מציע לה לאכול, לשתות ואומר לה שהיא יכולה ללקט אצלו כמה שתרצה והוא לא ייתן לאחרים לפגוע בה.
בועז אומר לרות שלא תלך לשדה של אחרים אלא שתלקט רק בשדה שלו, בכך רות הצליחה בתוכנית שלה, שבעל השדה יפרוס עליה את חסותו.
כאשר רות חוזרת מהשדה עם הרבה שיבולים, נעמי מתעניינת איפה היא הייתה. רות מספרת לה על בועז ונעמי אומרת לה שהוא קרוב שלהן והוא יכול לגאול אותה (חוק הייבום). נעמי אומרת לה שתעשה מה שבועז ביקש ושתדבק בשדה שלו ולא תלך ללקט במקומות אחרים.