שמות פרק א'

א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה.
ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן.
ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.
ה וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם.
ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.
ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם.

פס' א'-ז'
מעין הקדמה לסיפור שהמטרה שלה להזכיר לנו איך הגיעו בני ישראל למצרים ואיך הגיעו למצב שהם יושבים בארץ מצרים וחיים שם. מסכמים מי הבנים של יעקב שירדו למצרים, כמה אנשים הם היו, 11 בני יעקב הגיעו למצרים, הבן ה-12, יוסף, כבר היה חי במצרים. לאחר תקופה יוסף וכל אחיו וכל מי שירד למצרים מתו אולם הצאצאים שלהם המשיכו להתרבות והגיעו למצב שהם עם גדול בתוך מצרים.

ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.
ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.
י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס.
יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פס' ח'-י"ב
קם מלך חדש במצרים שלא הכיר את יוסף, כאן ראוי להזכיר שיוסף בבראשית היה מאוד מקורב לפרעה, פרעה סמך עליו, נתן לו תפקידים והאמין בו. המלך החדש רואה שעם בני ישראל התרבו מאוד והוא חושש מהם, הוא אומר לעם המצרי שיש לחשוש מהם ולמנוע מהם להתרבות כי חלילה תהיה מלחמה על מצרים והם יהיו בצד של האויבים ויתקפו אותם.
כדי למנוע מהם להתרבות הוא מתחיל בסדרה של דרכי מניעה אפשר לקרוא לזה שהמטרה שלהן היא למנוע מבני ישראל להתרבות. 

הדבר הראשון שהוא עושה זה לשים עליהם שרי מיסים שיענו אותם וייתנו להם לבנות ערים - פיתום ורעמסס.
אולם ככל שמענים אותם הם ממשיכים להתרבות.


יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ.
יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ.

פס' י"ג-י"ד

כשזה לא עוזר פרעה עובר לשלב השני שהוא להקשות על בני ישראל, להעביד אותם בפרך – עבודה קשה מאוד ומתישה.

אולם כנראה זה לא עובד לו והוא עובר לשלב השלישי..  


טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.
יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.
יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.
יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.
כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.

פס' ט"ו-כ"א

השלב הבא שפרעה מנסה לעשות הוא פונה ישירות למיילדות העבריות ואומר להן שבזמן הלידה אם הן רואות שזה בן אז להרוג אותו ואם זו בת אז שתישאר בחיים. הרעיון מאחורי זה הוא שהבנים יגדלו להיות גברים שיוצאים למלחמות והם גם יכולים להתרבות עם כמה נשים בכל שישכבו איתן, לכן הוא רוצה להרוג רק את הבנים (שזה אגב קורב ברוב המלחמות כאשר כובשים עיר הורגים את כל הזכרים כדי למנוע המשכיות ומלחמה נוספת).

המיילדות חוששות מה' ולכן לא עושות זאת וכאשר פרעה שואל אותן מדוע, הן טוענות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות לבד לפני שהמיילדת מגיעה.
ה' רואה שהמיילדות לא קיימו את הצו של פרעה ולכן הוא מברך אותן.


כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

פס' כ"ב – זה השלב הרביעי והסופי (לא סתם יש השוואה בין הפרק הזה לבין השואה, כתבתי על כך פוסט בעבר) פרעה מצווה על כל עמו (העם המצרי) שכל הבנים שהם שומעים או יודעים שנולדו לבני ישראל, להשליך לייאור ואת הבנות שנולדות להשאיר בחיים. 

זו הנחיה מזעזעת לתת לעם המצרי אולם לא מצויין לנו כאן התגובה של העם, מכאן אנו יכולים להניח שכל השלבים האלו היו במרווחים גדולים, כנראה אפילו של כמה שנים, בהם הוא ניסה להשמיד את בני ישראל בצורה שיטתית.

פרויקט 929 - שמות א' - יום ראשון 1.3.15 י' באדר תשע"ה

הפרק פותח בפסוקים: א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.  ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה.  ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן.  ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.  ה וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם.  ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם.  {פ}

מזכירים לנו מי ירד למצרים, הדבר קרה בספר בראשית ומכיוון שאנו מתחילים ספר חדש יש מקום להזכיר בהקדמה קצרה את שמות בני ישראל אשר ירדו מצרימה כדי שנבין כיצד הגיעו בני ישראל. בפסוק ו' אומרים לנו שיוסף מת וכך גם כל אחיו וכל הדור ההוא, הדור ההוא הכוונה לדור שהיה יחד עם יוסף והכיר אותו ואת פועלו. זה בעצם מרמז לנו על פסוק ח' שנגיע אליו עוד מעט. 
בפסוק ז' מוזכר לנו פרט נוסף על בני ישראל והוא שהם התרבו מאוד. כדי להדגיש עד כמה הם גדלו מבחינה מספרית בתור עם ישנם ארבעה פעלים שמתארים זאת: פרו - מלשון הפריה, להפרות, הכוונה שהם הולידו הרבה ילדים. וישרצו - מלשון השרצה, פעולה זו באה לרוב בהקשר של בעלי חיים ופירושה הבאת צאצאים לעולם (בראשית א', כ', וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וכן בבראשית א', כ"א כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם).  וירבו - מלשון הרבה, להתרבות. ויעצמו - מלשון עצום, גדול, ענק. סוף הפסוק יש תיאור נוסף של הכמות העצומה של בני ישראל "ותמלא הארץ אותם", בני ישראל כל כך גדולים ועצומים עד כדי כך שהארץ מלאה בהם.

פס' ח'-כ"ב
ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.  ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.  י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.  יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס.  יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ.  יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ.  טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.  טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.  יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.  יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.  כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.  כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.  כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר:  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.  {פ}

בפסוק ח' קם מלך חדש על מצרים. אנו מבינים מכך שהמלך הקודם מת, קם מלך חדש אשר הוא ימלוך במצרים ומציינים לנו שהוא לא ידע את יוסף. בתנ"ך יש כמה פירושים למילה "ידע": 1) ידע - מלשון לשכב (בראשית ד', א' "והאדם ידע את חוה אשתו"). 2) ידע - מלשון לדעת, להכיר, להבין.
בפסוק זה הכוונה היא לפירוש השני, להכיר. המלך החדש על מצרים לא הכיר את יוסף ואת כל הדברים הטובים שעשה.

פסוק ט' - המלך החדש פונה לעמו ומשתף אותם בחששות שלו לגבי עם ישראל. המלך שם לב עד כמה בני ישראל התרבו והתעצמו והדבר גורם לו לחשש רב. התשובה מדוע הוא חושש מכך מופיעה בפסוק הבא (פסוק י') במקרה של מלחמה, במקום לעזור למצרים, בני ישראל יפנו נגדם והמצרים ייאלצו להלחם גם בהם, לכן מציע המלך להתחכם לבני ישראל. נשאלת השאלה, מדוע המלך חש צורך להתחכם (להכין תחבולות, להיות ערמומי) ולא עושה דברים ישירות? ככל הנראה המלך חושש שאם הוא יוציא הוראות ישירות על עם ישראל הם יתנגדו לו והם רבים מאוד, לכן במקרה הזה יש לעשות את הדברים בעורמה כך שבני ישראל לא ישימו לב לכך.

לאחר שהחליט להתחכם לבני ישראל, המלך החדש גוזר עליהם ארבע גזרות, שימו לב, יש כאן הדרגתיות בגזרות, מהקל אל הכבד.
גזרה ראשונה - פס' י"א: המלך שם על בני ישראל שרי מיסים (פקידים ושוטרים) כדי לענות אותם שיסבלו, בני ישראל בונים ערי מסכנות (ערים עם מחסנים של חיטה, שעורה ועוד). המלך קיווה שזה יצמצם את מספרם של בני ישראל אך בפסוק י"ב אנו רואים שהתוצאה הפוכה, בני ישראל ממשיכים להתרבות למרות הסבל הרב.
גזרה שנייה - פס' י"ג-י"ד: כאשר הם רואים שהגזרה הראשונה לא עבדה, הם ממשיכים להעביד אותם אך פעם בפרך, זאת בעבודה מאוד קשה ויש פירוט של העבודה בפסוק י"ד. המילה החוזרת על עצמה בפסוקים אלו היא "עבודה".
גזרה שלישית - פס' ט"ו-כ"א: ככל הנראה גם הגזרה השנייה לא עזרה מכיוון שפרעה מוציא גזרה שלישית, הפעם הוא מסלים (נהיה יותר קיצוני) ומבקש משתי המיילדות העבריות, שפרה ופועה, להרוג את הבנים הזכרים בלידה ואת הבנות להחיות. המיילדות לא עושות את מה שהמלך ציווה עליהן מכיוון שהן ייראות (מפחדות) מה'. מלך מצריים מגלה שהמיילדות לא עשו כדבריו ושולח לקרוא להן אליו, ושואל אותן מדוע הן לא עשו מה שביקש. המיילדות לא אומרות לו שזה מפני שהן פחדו מה' אלא אומרות לו סיבה אחרת, הנשים העבריות הן לא כמו הנשים המצריות, הנשים העבריות יולדות לבד והן עושות זאת לפני שהמיילדות מספיקות להגיע לכן הן לא יכולות לעשות את מה שביקש. פס' כ"א - למרות הכל בני ישראל ממשיכים להתעצם.
גזרה רביעית - פס' כ"ב: פרעה רואה שכל מה שניסה לעשות בעורמה לא הצליח והוא מוציא צו ישיר לכל עמו אשר אומר שאת כל הבנים יש להשליך ליאור ואת כל הבנות יש להחיות.

מדוע המלך מצווה להרוג דווקא את הבנים? מדוע הוא לא מצווה להרוג את כל הילדים או רק את הבנות? 
ניתן לחשוב על כמה סיבות לכך. סיבה אחת היא שהגברים נלחמו ולא הנשים לכן יש צורך בצמצום מספר הגברים בעם ישראל. סיבה נוספת היא שאם הורגים את הזכרים ונשארות רק נשים בני ישראל לא יוכלו להתרבות מכיוון שיש חוסר והנשים העבריות לא יישכבו עם גברים מצריים.

רצוי לציין שהאירועים המוזכרים בפרק נמשכו כמה שנים, לא תמיד יש מדידת זמן מדוייקת בתנ"ך ויש סיפורים אשר נמשכים יום ויש שנמשכים כמה שנים, בפרק זה אנו מניחים שהוא נמשך כמה שנים, ההנחה מתבססת על העובדה שבני ישראל המשיכו לגדול ולהתעצם כל הזמן של הגזרות והדבר יכול להעשות רק אם הדור הקודם גדל וילד ילדים משלו.