שמות פרק א'

א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה.
ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן.
ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.
ה וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם.
ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.
ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם.

פס' א'-ז'
מעין הקדמה לסיפור שהמטרה שלה להזכיר לנו איך הגיעו בני ישראל למצרים ואיך הגיעו למצב שהם יושבים בארץ מצרים וחיים שם. מסכמים מי הבנים של יעקב שירדו למצרים, כמה אנשים הם היו, 11 בני יעקב הגיעו למצרים, הבן ה-12, יוסף, כבר היה חי במצרים. לאחר תקופה יוסף וכל אחיו וכל מי שירד למצרים מתו אולם הצאצאים שלהם המשיכו להתרבות והגיעו למצב שהם עם גדול בתוך מצרים.

ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.
ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.
י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס.
יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פס' ח'-י"ב
קם מלך חדש במצרים שלא הכיר את יוסף, כאן ראוי להזכיר שיוסף בבראשית היה מאוד מקורב לפרעה, פרעה סמך עליו, נתן לו תפקידים והאמין בו. המלך החדש רואה שעם בני ישראל התרבו מאוד והוא חושש מהם, הוא אומר לעם המצרי שיש לחשוש מהם ולמנוע מהם להתרבות כי חלילה תהיה מלחמה על מצרים והם יהיו בצד של האויבים ויתקפו אותם.
כדי למנוע מהם להתרבות הוא מתחיל בסדרה של דרכי מניעה אפשר לקרוא לזה שהמטרה שלהן היא למנוע מבני ישראל להתרבות. 

הדבר הראשון שהוא עושה זה לשים עליהם שרי מיסים שיענו אותם וייתנו להם לבנות ערים - פיתום ורעמסס.
אולם ככל שמענים אותם הם ממשיכים להתרבות.


יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ.
יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ.

פס' י"ג-י"ד

כשזה לא עוזר פרעה עובר לשלב השני שהוא להקשות על בני ישראל, להעביד אותם בפרך – עבודה קשה מאוד ומתישה.

אולם כנראה זה לא עובד לו והוא עובר לשלב השלישי..  


טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.
יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.
יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.
יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.
כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.

פס' ט"ו-כ"א

השלב הבא שפרעה מנסה לעשות הוא פונה ישירות למיילדות העבריות ואומר להן שבזמן הלידה אם הן רואות שזה בן אז להרוג אותו ואם זו בת אז שתישאר בחיים. הרעיון מאחורי זה הוא שהבנים יגדלו להיות גברים שיוצאים למלחמות והם גם יכולים להתרבות עם כמה נשים בכל שישכבו איתן, לכן הוא רוצה להרוג רק את הבנים (שזה אגב קורב ברוב המלחמות כאשר כובשים עיר הורגים את כל הזכרים כדי למנוע המשכיות ומלחמה נוספת).

המיילדות חוששות מה' ולכן לא עושות זאת וכאשר פרעה שואל אותן מדוע, הן טוענות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות לבד לפני שהמיילדת מגיעה.
ה' רואה שהמיילדות לא קיימו את הצו של פרעה ולכן הוא מברך אותן.


כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

פס' כ"ב – זה השלב הרביעי והסופי (לא סתם יש השוואה בין הפרק הזה לבין השואה, כתבתי על כך פוסט בעבר) פרעה מצווה על כל עמו (העם המצרי) שכל הבנים שהם שומעים או יודעים שנולדו לבני ישראל, להשליך לייאור ואת הבנות שנולדות להשאיר בחיים. 

זו הנחיה מזעזעת לתת לעם המצרי אולם לא מצויין לנו כאן התגובה של העם, מכאן אנו יכולים להניח שכל השלבים האלו היו במרווחים גדולים, כנראה אפילו של כמה שנים, בהם הוא ניסה להשמיד את בני ישראל בצורה שיטתית.