יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

פרויקט 929 - בראשית ח' - יום שלישי 30.12.14 ח' בטבת תשע"ה


(א)וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת-נֹחַ וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם: 
(ב)וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן-הַשָּׁמָיִם: 
(ג)וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: 
(ד)וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָֹר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: 
(ה)וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִֹירִי בָּעֲשִֹירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים: 

לאחר 150 ימי מבול, ה' זוכר שנוח מחכה בתיבה ולכן המבול נגמר, אבל בניגוד להתחלה שלאחר שבעה ימים, בבת אחת נפתחו ארובות השמים ויצאו המים מהאדמה ומילאו את העולם, כאן המים הולכים ונעלמים לאט לאט, כל פעם קצת.
בי"ז בתשרי(הוא החודש השביעי לפי ספירת החודשים בתנ"ך) נחה התיבה על הרי אררט ובי"א בטבת (הוא החודש העשירי לפי ספירת החודשים בתנ"ך) המים החלו נעלמים עד שנראו ראשי ההרים.
התיאור הזה ממחיש לנו עד כמה נורא וגדול היה המבול שבא על הארץ, עד כדי כך שאפילו ראשי ההרים הכי גבוהים נעלמו ולא נראו.
(ו)וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָֹה: 
(ז)וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: 
(ח)וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: 
(ט)וְלא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה: 
(י)וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה: 
(יא)וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: 
(יב)וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד: 
(יג)וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה: 
(יד)וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְֹרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ: 

לאחר 40 יום נוספים בתיבה, כרגע לפי החישוב נוח ומשפחתו נמצאים בתיבה כבר 190 ימים, הוא שולח את העורב שיחפש יבשה, העורב ככל הנראה לא מוצא, לא ברור למה נשלחה היונה במקומו, אבל נוח שולח את היונה, היונה לא מוצאת וחוזרת לתיבה, לאחר שבעה ימים נוספים, שוב שולח נוח את היונה, הפעם היא חוזרת עם עלה זית ונוח יודע שהמים ירדו עוד כי רואים את העצים מספיק בשביל לקטוף מהם עלים, שוב נוח מחכה עוד שבעה ימים והפעם היונה לא חוזרת אליו, המשמעות שהיא מצאה לה יבשה להיות עליה.
וכך בשנת 601 בראשון לחודש המים התייבשו ונוח מסיר את מכסה התיבה ויוצא החוצה, בכ"ז לחודש אייר יבשה הארץ לגמרי.
לפי אזכור החודש השני כבר אין צורך לחשב ימים שכן סגרנו מעגל ועברה שנה מאז הציווי והמבול עצמו. אולם לפי חישוב הימים, יוצא שהם שהו בתיבה 204 ימים, וכיום יש 365 ימים בשנה. מכאן שככל הנראה שחישוב השנים והימים בתקופת התנ"ך שונה מהיום ואולי זה הסבר נוסף לאריכות השנים שלהם.
(טו)וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר: 
(טז)צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ: 
(יז)כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָֹר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשֹ הָרֹמֵשֹ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ: 
(יח)וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ: 
(יט)כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשֹ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשֹ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה: 
(כ)וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָֹה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלת בַּמִּזְבֵּחַ: 
(כא)וַיָּרַח יְהוָֹה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-לִבּוֹ לא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִֹיתִי: 
(כב)עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לא יִשְׁבֹּתוּ: 

ה' מדבר אל נוח ואומר לו שהוא יכול לצאת מהתיבה, וכך גם כל החיות ששהו איתו בתיבה.
נוח יוצא ובונה מזבח לה', לוקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ומעלה עולות לה', יש כאן אזכור בפעם השנייה בספר בראשית להעלאת מנחה/עולה לה', דבר שלא היה מקובל בהתחלה (הפעם הראשונה היא אצל קין והבל).
ה' מריח את ריח העולות (האנשת האל) ואומר שלא יקלל יותר את האדמה כי האדם הוא רע מנעוריו והחיות והעולם לא אשם בכך.

פרויקט 929 - בראשית ז' - יום שני 29.12.14 ז' בטבת תשע"ה


(א)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה לְנֹחַ בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה: 
(ב)מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: 
(ג)גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ: 
(ד)כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִֹיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: 
(ה)וַיַּעַשֹ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יְהוָֹה: 

בפסוקים אלו יש לנו חזרה על הציווי בפרק ו' אבל בפירוט. כאן ה' אומר לנוח שהוא בחר בו כי הוא צדיק בדור החוטאים של המבול, בפרק הקודם הכתוב מספר לנו על כך.
גם הציווי לקחת מהחיות שניים, זכר ונקבה, מתרחב כאן ויש פירוט: מכל הבהמה הטהורה לקחת 7 (מספר טיפולוגי בתנ"ך) ומהבהמה הלא טהורה לקחת שניים, כך גם מעוף השמים.
  • יש כאן קושי מסויים, איך נוח אמור לדעת איזו חיה טהורה ואיזו לא, שהרי רק מאוחר יותר ה' נותן לעם ישראל קריטריונים להבחנה.
ה' ממשיך בתיאור הציווי ושוב מפרט את העונש, בעוד שבעה ימים הוא ימטיר גשם על הארץ במשך 40 יום ו-40 לילה (גם 40 הוא מספר טיפולוגי).
נוח עושה כמצווה עליו.
(ו)וְנֹחַ בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל-הָאָרֶץ: 
(ז)וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ אֶל-הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: 
(ח)מִן-הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן-הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשֹ עַל-הָאֲדָמָה: 
(ט)שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלהִים אֶת-נֹחַ: 
(י)וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל-הָאָרֶץ: 
(יא)בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה-עָשָֹר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: 
(יב)וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: 
(יג)בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה: 
(יד)הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל-הָרֶמֶשֹ הָרֹמֵשֹ עַל-הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף: 
(טו)וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָֹר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים: 
(טז)וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָֹר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָֹה בַּעֲדוֹ: 
(יז)וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל-הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְֹאוּ אֶת-הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ: 
(יח)וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: 
(יט)וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר-תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם: 
(כ)חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים: 
(כא)וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָֹר הָרֹמֵשֹ עַל-הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: 
(כב)כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: 
(כג)וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשֹ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: 
(כד)וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: 

כאן מסופר לנו על המבול עצמו, נוח היה בן 600 (!) כשהחל המבול, הוא נכנס לתיבה יחד עם אשתו, בניו ונשות בניו. הוא עשה מה שציווה עליו ה' ולקח מהחיות הטהורות 7 ומהלא טהורות שניים, ובאמת שבעה ימים לאחר מכן החל המבול.
  • גם כאן יש מעין קושי, שהרי אם נוח היה בן 600 שנה, כיצד יכול היה בשבעה ימים בלבד לבנות את התיבה הענקית שתכיל את כל בעלי החיים בעולם? 
בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש, אם נחשב לפי היום זה יוצא י"ז באייר (שהרי החודש הראשון בתנ"ך הוא ניסן לפי יציאת מצרים והציווי ראש חודש חודשים) החל המבול ונמשך 40 יום ו-40 לילה כפי שאמר ה'. המים הגיעו מהשמים וממתחת לפני האדמה.
המבול נמשך 150 ימים!

יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

שאלות על פרקי בראשית א-ה

מהקריאה עולות כמה שאלות:

  • אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת ועשו להם חגורות מעלי תאנה, האם בניהם גם התלבשו כך או שהחלו ללבוש כבר אז בגדים מעורות בעלי חיים?
  • מהו פרי עץ הדעת, כיצד הוא נראה?
  • כיצד נראו עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים?
  • העונש לקין היה מידה כנגד מידה - קין היה עובד אדמה ולכן העונש הוא שיהיה נע ונד בעולם, אך קין מתיישב בארץ נוד. איך זה יכול להיות?
  • מהיכן הגיעה אשתו של קין?
  • מדוע לא מוזכרים שאר הילדים של אדם וחוה אלא רק בכמה מילים בפרק ה'? שהרי לפי זה לא היו להם רק שלושה בנים אלא הרבה יותר וגם בנות.
  • ללמך יש שתי נשים, האם כבר זה הדבר החל להיות מקובל, לקחת יותר מאישה אחת.
  • לפי תיאור מספרי הילדים של כל דמות, ניתן להסיק שנולדו בערך 2-3 ילדים לכל זוג, אולם בפרק ה' נאמר שהם הולידו בנים ובנות, כמה ילדים היו להם?

פרויקט 929 - בראשית ו' - יום ראשון 28.12.14 ו' בטבת תשע"ה


(א)וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: 
(ב)וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: 
(ג)וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָֹר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְֹרִים שָׁנָה: 
(ד)הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: 

לאחר שפרק ה' נגמר בתיאור השושלת מאדם הראשון עד נוח, יש לנו כאן הפסקה קצרה ומספרים לנו בספוקים הראשונים על בני האלוהים ובנות האדם.
בני האלוהים (ככל הנראה מלאכים, לא ברור) רואים את בנות האדם והן מוצאות חן בעיניהם, הם לוקחים אותן להם לנשים.
פס' 3 - ה' אומר שהאדם יחיה עד גיל 120 שנה. זו הפעם הראשונה שמוזכר עד מתי בני האדם יחיו, מכאן ככל הנראה בא הביטוי בימי הולדת, עד 120 וגם כי משה מת בגיל 120.
בנוסף לבני האלוהים ובנות האדם מוזכרים גם הנפילים שחיו בארץ, לא כל כך ברור אם הם תוצר של בני האלוהים ובנות האדם או זן אחר של יצורים.
(ה)וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם:
(ו)וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי-עָשָֹה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ: 
(ז)וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשֹ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִֹיתִם: 

ה' רואה את בני האדם שיצר והם רעים מאוד, לא רק מעשיהם רעים אלא גם מחשבותיהם והיצר שלהם. הוא מתחרט על כך שיצר את האדם ומחליט למחות אותו מעל פני האדמה כולל בעלי החיים.
מדוע בעלי החיים? יש אומרים שמכיוון שנבראו בעלי החיים בשביל האדם, אם אין אדם בעולם, אין להם סיבה להתקיים.
(ח)וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָֹה: 
(ט)אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת-הָאֱלהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ: 
(י)וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת: 

אולם לא כולם רעים, יש אדם בשם נוח שדווקא מוצא חן בעיני ה', הפסוק הבא מסביר לנו למה, נוח היה איש צדיק בדורותיו וכבר פירשו חכמינו, שהדבר נאמר לגנות ולשבח.
לגנות - שרק בדורו היה צדיק, לשבח - שאפילו בדור של חוטאים הצליח להישאר צדיק.
נוח מוליד שלושה בנים, שם, חם ויפת (כבר הזכירו בפרק ה')

(יא)וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: 
(יב)וַיַּרְא אֱלהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָֹר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ: 
(יג)וַיֹּאמֶר אֱלהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָֹר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ: 
(יד)עֲשֵֹה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶֹה אֶת-הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: 
(טו)וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: 
(טז)צֹהַר תַּעֲשֶֹה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִֹים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶֹהָ: 
(יז)וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָֹר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע: 
(יח)וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ: 
(יט)וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָֹר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: 
(כ)מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשֹ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת: 
(כא)וְאַתָּה קַח-לְךָ מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: 
(כב)וַיַּעַשֹ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלהִים כֵּן עָשָֹה: 

הארץ מושחתת ומלאה רוע, ה' מחליט להעניש אותם בעיקרון של מידה כנגד מידה, הם מושחתים ולכן ה' ישחית (ישמיד) אותם. איך זה ייעשה?
ה' יביא מבול על הארץ, ככל הנראה הבחירה במים היא כי מים הם מטהרים.
הוא נותן לנוח הנחיות לבניית תבה גדולה (יש חוקרים הטוענים כי תיבת נוח הייתה עגולה) שתכיל אותו, את אשתו, את בני משפחתו וחיות. מכל החיות יש להביא שניים, זכר ונקבה.
בנוסף נוח צריך לאסוף כל מה שיש למאכל בעולם כדי שיהיה בשבילו ובשביל החיות.
יש לציין שעד לדור המבול, אין איסור מפורש לאכול חיות אולם הדבר היה אסור כי האדם היה טהור, אולם לאחר המבול, בני האדם ירדו מגדולתם ולכן הותר להם לאכול חיות (אבל זה בפרקים הבאים).

יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

פרויקט 929 - בראשית ה' - יום חמישי 25.12.14 ג' בטבת תשע"ה


(א)זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָֹה אֹתוֹ: 
(ב)זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: 

הפסוקים הראשונים הם מעין הקדמה או כותרת לשאר הפרק. פרק זה מתאר את עשרת הדורות שעבור מאדם הראשון ועד נוח, תיאור השושלת הוא רק של שת, בנו של אדם.
(ג)וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת: 
(ד)וַיִּהְיוּ יְמֵי-אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(ה)וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר-חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת: 

בגיל 130 שנה אדם הוליד את שת. לאחר שהוליד את שת אדם המשיך לחיות עוד 800 שנה והוליד בנים ובנות בנוסף לשת. אדם מת בגיל 930.
(ו)וַיְחִי-שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-אֱנוֹשׁ: 
(ז)וַיְחִי-שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(ח)וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי-שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: 

בגיל 105 שנה הוליד שת את אנוש, לאחר שהוליד את אנוש המשיך לחיות עוד 870 שנה והוליד בנים ובנות בנוסף. שת מת בגיל 912.
(ט)וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-קֵינָן: 
(י)וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(יא)וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: 

אנוש הוליד את קינן בגיל 90, לאחר מכן המשיך לחיות עוד 815 שנה והוליד בנים ובנות. אנוש מת בגיל 905.
(יב)וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-מַהֲלַלְאֵל: 
(יג)וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(יד)וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי קֵינָן עֶשֶֹר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: 

קינן הוליד את מהללאל בגיל 70, לאחר מכן המשיך לחיות עוד 840 שנה והוליד בנים ובנות. קינן מת בגיל 910.
(טו)וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-יָרֶד: 
(טז)וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-יֶרֶד שְׁלשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(יז)וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: 

מהללאל הוליד את ירד בגיל 65. לאחר מכן המשיך לחיות עוד 830 שנה והוליד בנים ובנות. הוא מת בגיל 895.

(יח)וַיְחִי-יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-חֲנוֹךְ: 
(יט)וַיְחִי-יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(כ)וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי-יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: 

ירד הוליד את חנוך בגיל 162, לאחר מכן המשיך לחיות עוד 800 שנה והוליד בנים ובנות. ירד מת בגיל 962.
(כא)וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-מְתוּשָׁלַח: 
(כב)וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(כג)וַיְהִי כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה: 
(כד)וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלהִים: 

חנוך הוליד את מתושלח בגיל 65, לאחר מכן המשיך לחיות עוד 300 שנה. סך שנות חייו של חנוך הם 365.
חנוך יוצא דופן כי לא מסופר שהוא מת, נאמר שאלוהים לקח אותו להתהלך איתו.
(כה)וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-לָמֶךְ: 
(כו)וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(כז)וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: 

מתושלח הוליד את למך בגיל 187, לאחר מכן המשיך לחיות עוד 782 שנה והוליד בנים ובנות. הוא מת בגיל 969 - האדם הכי זקן בתנ"ך.
(כח)וַיְחִי-לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן:
(כט)וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵֹנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ יְהוָֹה: 
(ל)וַיְחִי-לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: 
(לא)וַיְהִי כָּל-יְמֵי-לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: 

למך הוליד את נוח בגיל 182, יש לנו כאן מדרש שם, כדי לנחם אותם בגלל העונש שהטיל עליהם ה' בגירוש מגן עדן וקילל עבור בני האדם את האדמה.
למך המשיך לחיות אחרי לידת נוח עוד 595 שנה והוליד בנים ובנות. למך מת בגיל 777.
(לב)וַיְהִי-נֹחַ בֶּן-חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת: 

נוח הוליד את שם, חם ויפת בגיל 500. מהתיאור לא ברור אם הם נולדו כשלישיה או בהפרשי שנים.

ניתן לראות מתיאור השושלת כמה דברים:

  • תחילה רואים שתוחלת החיים לאט לאט יורדת, יש מדי פעם כאלו שחיים יותר אבל אין ספק שתוחלת החיים יורדת בהתאם לעונש בגן עדן - מעפר באת ואל עפר תשוב, הפיכה לבני תמותה.
  • גם גיל הילודה יורד לאט לאט, הגיל בו הם מביאים את הילדים לעולם.
  • כל אחד מהגברים האלו הוליד עוד בנים ובנות אולם מוזכרים ככל הנראה רק הבכורים, רובם לא עשו משהו חשוב בחייהם שמספרים לנו על כך, מזכירים אותם רק בגלל השושלת.
כך נמשך התיאור עד שמגיעים לנוח ובניו, כאן התורה עוצרת מכיוון שהפרקים הבאים עוסקים בנוח ומשפחתו.

פרויקט 929 - בראשית ד' - יום רביעי 24.12.14 ב' בטבת תשע"ה


(א)וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָֹה: 
(ב)וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל וַיְהִי-הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה: 

לאחר הגירוש מגן עדן, אדם וחוה יודעים אחד את השני, הכוונה לידיעה מינית שקיבלו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת. חוה נכנסת להריון ויולדת את קין ולאחר מכן יולדת שוב את הבל.
הבל וקין כמו כל שני אחים מתחלקים אוטומטית ביניהם בלי כוונה אפילו בעבודה, קין עובד אדמה והבל רועה צאן.
מבחינה פסיכולוגית הדבר קורה בתת מודע של אחים/אחיות כי כל אחד רוצה להבנות לעצמו את הזהות העצמאית שלו.
(ג)וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָֹה: 
(ד)וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ: 
(ה)וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: 
(ו)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: 
(ז)הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְֹאֵת וְאִם לא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ: 

לאחר זמן מה, קין מביא מנחה לה' מפירות האדמה, גם הבל מביא מנחה לה' אולם התורה מציינת כי הבל השקיע במנחה והביא מבכורות הצאן שלו וככל הנראה זו הסיבה שה' בחר במנחה של הבל, ויש אומרים שלא הייתה סיבה ספציפית אלא הדבר נועד להעמיד את קין בניסיון.
קין כועס על כך שהמנחה שלו לא התקבלה, וה' מנסה לנחם אותו ושואל למה הוא כועס, ואז הוא מזהיר אותו, אם הוא ייכנע ליצריו האפלים הוא ייענש על כך.
(ח)וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: 
(ט)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: 
(י)וַיֹּאמֶר מֶה עָשִֹיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה: 
(יא)וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: 
(יב)כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: 
(יג)וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-יְהוָֹה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹוֹא: 
(יד)הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: 
(טו)וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶֹם יְהוָֹה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ: 

בפסוקים אלו אנו רואים כי קין לא קיבל את הצעתו של ה', הוא קורא לאחיו הבל והורג אותו בשדה. לא ברור מה בדיוק הוא אמר לו אבל התוצאה ברורה, קין רוצח את הבל.
הפסוק הבא מספר שה' שואל את קין איפה הבל, ה' יודע הכל ולכן המטרה כאן היא בעצם לבחון את קין מה יענה לו, יש לו בחירה: או לענות את האמת או לשקר.
קין בוחר לשקר, הוא עונה לה' שהוא לא יודע איפה קין ואף מתחצף ואומר שהוא לא השומר של אח שלו, אין לו אחריות כלפיו.
הדבר מכעיס את ה' והוא מעניש אותו בעונש של מידה כנגד מידה, בגלל שקין היה עובד אדמה, מעכשיו האדמה תהיה ארורה עבורו והוא יצטרך לנדוד לנצח בעולם.
קין שומע את העונש ומתחיל להתחרט, הוא מבקש מה' שיקל עליו, הוא טוען שבגלל עונש הנוודות הוא יסתובב בעולם, לא יהיה לו איפה להסתתר ומישהו יכול לפגוע בו ולהרוג אותו.
ה' מסכים לכך ולכן שם לקין אות על המצח שכל מי שיראה אותו ידע שאסור להרוג אותו.
(טז)וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן: 
(יז)וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ: 
(יח)וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת-עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת-מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת-מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת-לָמֶךְ: 
(יט)וַיִּקַּח-לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה: 
(כ)וַתֵּלֶד עָדָה אֶת-יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה: 
(כא)וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל-תֹּפֵשֹ כִּנּוֹר וְעוּגָב: 
(כב)וְצִלָּה גַם-הִוא יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן לטֵשׁ כָּל-חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל-קַיִן נַעֲמָה: 
(כג)וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: 
(כד)כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה: 

קין יוצא לנדודים ומתיישב בארץ נוד. קין שוכב עם אשתו והיא יולדת ילדים, והם יולדים ילדים וכן הלאה ושושלת קין מתפתחת, זאת בניגוד להבל שלא יהיו לו צאצאים לעולם.
שושלת קין הייתה מאוד מפותחת מבחינה תרבותית, הם המציאו ערים ואוהלים וכלי נגינה, עבודה עם מתכות ועוד.
אולם לצד זה אנו רואים הדרדרות מוסרית הבאה לידי ביטוי בשיר של למך, צאצאו של קין, הוא מספר לנשותיו שהוא הרג איש ופצע ילד, ניתן לומר שהוא מתגאה בכך.




(כה)וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת-אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת-לִי אֱלהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן: 
(כו)וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָֹה: 

לאחר מותו של הבל, אדם וחוה שוכבים שוב ויולדים את שתף ולפי מדרש השם שלו הסיבה לכך שהוא בא לעולם היא כדי להיות במקום הבל שנרצח.
לשת נולד בן בשם אנוש, הוא אבי האנושות.

יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

פרויקט 929 - בראשית ג' - יום שלישי 23.12.14 א' בטבת תשע"ה


(א)וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָֹה יְהֹוָה אֱלהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלהִים לא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: 
(ב)וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל: 
(ג)וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלהִים לא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: 
(ד)וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לא-מוֹת תְּמֻתוּן: 
(ה)כִּי יֹדֵעַ אֱלהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: 
(ו)וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְֹכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: 
(ז)וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשֹוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: 

בפסוקים אלו מסופר לנו על החטא של אדם והאישה (עוד לא קוראים לה חוה).
תחילה מספרים לנו על הנחש שהיה ערמומי יותר מכל החיות שברא ה', הנחש פונה לאישה ומשכנע אותה לאכול מפרי עץ הדעת, אולם הוא עושה זאת כמובן בדרך ערמומית ולא מגיע ישירות לעניין אלא הולך מסביב.
הוא אומר לה שה' אמר שאסור לאיש ולאישה לאכול מעץ הגן, האישה אומרת לו שהם כן יכולים לאכול, אבל מפרי העץ שבתוך הגן אלוהים אסר לאכול ממנו, וגם אם ייגעו בו הם ימותו (יש כאן תוספת של האישה בעניין נגיעה בעץ).
כאן הנחש מגיע למטרה שלו, הוא אומר לה שהם לא ימותו, ברגע שהם יאכלו מהעץ הם יהיו כמו אלוהים, יודעים להבדיל בין טוב ורע.
האמירה הזאת גורמת לאישה להסתכל על העץ בצורה מחודשת, היא רואה אותו בעיניים אחרות, טוב למאכל, תאווה לעיניים ונחמד מאוד. האישה אוכלת מהעץ ומשכנעת גם את האיש לאכול.
ברגע שהם אוכלים הם מקבלים את הדעת וכך הם מבינים ששניהם מסתובבים עירומים והם מתביישים מכך. זאת בניגוד לפרק הקודם שהם לא התביישו כלל.
(ח)וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָֹה אֱלהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָֹה אֱלהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: 
(ט)וַיִּקְרָא יְהוָֹה אֱלהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: 
(י)וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: 
(יא)וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: 
(יב)וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל: 
(יג)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִֹית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: 

פסוקים אלו הם תיאור החקירה של אלוהים.
האיש והאישה שומעים את קול ה' מתהלך בגן ומתחבאים מפניו, זה קצת בעייתי כי ה' יודע כל ורואה הכל אבל זה כנראה אינסטינקט שלהם, אוטומטית להתחבא שלא ייראו אותם עירומים.
ה' קורא לאדם ושואל אותו היכן הוא, אדם עונה לו שהוא שמע את ה' מתהלך בגן והוא מתחבא כי הוא מתבייש בעירום שלו.
ה' מבין שמשהו קרה, הוא שואל את האדם מי אמר לו שהוא עירום וישר מגיע אל המסקנה, האם הוא אכל מהעץ שאסור היה לו לאכול ממנו?
האדם לא מודה באשמה אלא מאשים אחרים, הוא מאשים את האישה ואת ה'. הוא אומר לו שהאישה שה' נתן לו גרמה לו לאכול מהעץ.
ה' ממשיך בבירור, מהאיש הוא עובר לנאשמת הבאה, האישה. הוא שואל אותה מה היא עשתה וגם היא לא מודה באשמה אלא מעבירה את האחריות לנחש ומאשימה אותו ששכנע אותה לאכול.
כאן אלוהים כבר מפסיק את הבירור ועובר לשלב העונש.

(יד)וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִֹיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ: 
(טו)וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: 
(טז)אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ: 
(יז)וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: 
(יח)וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶֹב הַשָּׂדֶה: 
(יט)בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב: 

ה' נותן להם את העונשים שוב לפי הסדר, קודם הנחש, האישה ולבסוף האיש.
כל אחד מהם מקבל עונש מידה כנגד מידה.
הנחש:
פיתה באכילה ולכן יאכל עפר כל ימי חייו.
האישה והנחש היו בקשר טוב ולכן יכול היה לשכנע אותה לחטוא, מעכשיו תהיה איבה בין בני האדם לנחש.
האישה:
חטאה באכילת פרי העץ בקלות ולכן את פרי בטנה תוציא בייסורים.
פיתתה את האיש שלה לאכול מהעץ, מעכשיו התשוקה שלה לאיש תמשול בה.
האיש:
בגלל שאכל בקלות מעכשיו יצטרך לעבוד קשה כדי להוציא אוכל מהאדמה.
רצה לאכול כדי להיות כמו אלוהים, העונש יהיה שהוא ימות ויחזור לעפר האדמה שממנו נוצר.
(כ)וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי: 
(כא)וַיַּעַשֹ יְהֹוָה אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: 
(כב)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: 
(כג)וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָֹה אֱלהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: 
(כד)וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: 

פסוקים אלה מתארים את הגירוש מגן עדן. כאן האישה מקבלת את השם חוה, אם כל חי (יש אומרים שהיה כתוב במקור חיה בהתבסס על מדרש השם אולם הי' במהלך השנים התארכה וכיום זה הפך לאות ו').
הסיבה לגירוש מגן עדן מופיעה בפסוק 22, ה' לא רוצה שהאדם יאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם ולכן הוא מגרש אותו. הוא שולח אותו לעבוד את האדמה שנוצר ממנה.
כדי לוודא שאף אחד לא יחזור ה' שם כרובים (=מלאכים) וחרב מתהפכת ליד עץ החיים כדי למנוע מבני האדם להתקרב למקום.

יום שני, 22 בדצמבר 2014

פרויקט 929 - בראשית ב' - יום שני 22.12.14 ל' כסלו תשע"ה

היום השביעי
(א)וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: 
(ב)וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֹה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֹה: 
(ג)וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלהִים לַעֲשֹוֹת: 

ביום השביעי אלוהים סיים את מלאכתו, מלאכת הבריאה ושבת מכל מלאכה. אלוהים מקדש את היום השביעי מכיוון שהוא לא עשה כל מלאכה בו.

מכאן קראו ליום השביעי שבת, ומכאן גם הציווי של אי עשיית מלאכה בשבת.
הפסוקים הבאים מתארים את בריאת העולם, פרשנים נחלקו בכך, האם יש שני סיפורי בריאה או לפי הגישה המסורתית, יש בעצם סיפור בריאה בפרק א' שמסופר בכללי ופרק ב' הוא פירוט של סיפור הבריאה עם דגש על בריאת האדם.
(ד)אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשֹוֹת יְהוָֹה אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: 
(ה)וְכֹל שִֹיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶֹב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לא הִמְטִיר יְהוָֹה אֱלהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה: 
(ו)וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה: 
(ז)וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: 
(ח)וַיִּטַּע יְהוָֹה אֱלהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶֹם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: 
(ט)וַיַּצְמַח יְהוָֹה אֱלהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: 

תיאור הבריאה הוא הפוך מהמסופר בפרק א'. מספרים לנו תחילה שאין שום צמחים בעולם בגלל שתי סיבות:

1) אלוהים לא המטיר על הארץ לכן הצמחים לא צומחים.

2) אין אדם שיעבוד את האדמה - כאן רומזים לנו על תפקידו של האדם בעולם.


אלוהים מעלה אד, מים בצורת אוויר חם מאוד, והוא משקה את האדמה, לאחר מכן אלוהים יוצר את האדם מעפר האדמה ונותן לו חיים.

אלוהים נוטע גן בעדן, שם של מקום, ושם שם את האדם שיצר. לאחר שיצר את האדם הוא בורא בשבילו עצים טובים ועוד שני עצים מיוחדים: עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.



(י)וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: 
(יא)שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר-שָׁם הַזָּהָב: 
(יב)וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: 
(יג)וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ: 
(יד)וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: 
(טו)וַיִּקַּח יְהוָֹה אֱלהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: 
(טז)וַיְצַו יְהוָֹה אֱלהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: 
(יז)וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: 

כאן יש לנו תיאור של הגן בעדן, יש נהר שמשקה את הגן והוא נפרד לארבעה נהרות שהם הגבולות של גן עדן. יש לציין שלפי התיאורים, שמות הנהרות, הארצות ועוד יש להסיק שגן העדן בסיפור הוא לא למעלה כפי שנהוג להאמין אלא, הגן הוא אמיתי, הוא נמצא בארץ עדן על פני האדמה.

ה' לוקח את האדם ומניח אותו בגן עדן כדי שיעבוד את הגן וישמור עליו. אנו רואים כאן שוני בתפקיד האדם בעולם. אם בפרק א' הוא היה צריך להשתלט על העולם, לכבוש הכל ולמשול בחיות ולרדות בהם, כאן הוא כביכול יורד במעמדו. גם תיאור הבריאה של האדם מראה על ירידה במעמדו, לא עוד בריאה בצלם אלוהים אלא עפר מהאדמה.

ה' מצווה על האדם, הוא יכול לאכול מכל העצים בגן אולם מעץ הדעת טוב ורע אסור כי ביום שיאכל ממנו הוא ימות.

פרשנים נחלקו בנושא, מהו עץ הדעת. יש אומרים שהאיסור לא ממשי אלא נועד להעמיד את האדם בניסיון, יש שמתכוונים לגילוי המין. בנוסף, העונש של המוות, נראה שהכוונה היא לא עונש מיידי אלא עד אז האדם היה בן אלמוות ולאחר האכילה מעץ הדעת הוא יהפוך להיות בן תמותה וימות מתישהו.
(יח)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים לא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶֹה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: 
(יט)וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: 
(כ)וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: 
(כא)וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָֹר תַּחְתֶּנָּה:
(כב)וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם: 
(כג)וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָֹר מִבְּשָֹרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת: 
(כד)עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָֹר אֶחָד: 
(כה)וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלא יִתְבּשָׁשׁוּ: 

בפסוקים אלו אנו רואים שוב היפוך מהתיאור בפרק א', בפרק א' כל העולם נברא ומוכן לאדם, ואילו בפרק ב' האדם נברא ראשון ואז כל שאר העולם, צמחים וחיות.

ה' מחליט שלא טוב היות האדם לבדו ולכן צריך לברוא לו מישהו שיהיה איתו. ה' בורא לו את החיות ועוף השמים ונותן לאדם שייתן להם שם. אולם עדיין האדם לא מוצא בהם עזר כנגדו, מישהו להיות איתו.

ה' מפיל תרדמה על האדם, לוקח לו צלע וממנה בורא את האישה. כאן יש שינוי גם בבריאת האישה וירידה במעמדה בעולם. אם בפרק א' היא נבראה עם אדם יחד, כאן היא נבראת אחרונה, אחרי כולם ולא מעפר האדמה אלא מצלע האדם.

האדם נותן לה שם, אישה, כי היא לוקחה מאיש. פרשנים אומרים שנתינת שמות מעידה על בעלות על אותו אובייקט שניתן לו שם. עוד ירידה במעמד האישה.

פסוק 24 - הסבר מאוחר למה האדם עוזב את הוריו והולך עם אשתו, בגלל שהאישה נבראה מצלע האדם ותמיד הם מחפשים אחד את השני כדי להיות שלמים.

פסוק 25 - רמז למה שיקרה בהמשך, האדם ואשתו עירומים ולא מתביישים, כך הסתובבו בגן.