(א)וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָֹה יְהֹוָה אֱלהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלהִים לא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
(ב)וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל:
(ג)וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלהִים לא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
(ד)וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לא-מוֹת תְּמֻתוּן:
(ה)כִּי יֹדֵעַ אֱלהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ו)וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְֹכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
(ז)וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשֹוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
בפסוקים אלו מסופר לנו על החטא של אדם והאישה (עוד לא קוראים לה חוה).
תחילה מספרים לנו על הנחש שהיה ערמומי יותר מכל החיות שברא ה', הנחש פונה לאישה ומשכנע אותה לאכול מפרי עץ הדעת, אולם הוא עושה זאת כמובן בדרך ערמומית ולא מגיע ישירות לעניין אלא הולך מסביב.
הוא אומר לה שה' אמר שאסור לאיש ולאישה לאכול מעץ הגן, האישה אומרת לו שהם כן יכולים לאכול, אבל מפרי העץ שבתוך הגן אלוהים אסר לאכול ממנו, וגם אם ייגעו בו הם ימותו (יש כאן תוספת של האישה בעניין נגיעה בעץ).
כאן הנחש מגיע למטרה שלו, הוא אומר לה שהם לא ימותו, ברגע שהם יאכלו מהעץ הם יהיו כמו אלוהים, יודעים להבדיל בין טוב ורע.
האמירה הזאת גורמת לאישה להסתכל על העץ בצורה מחודשת, היא רואה אותו בעיניים אחרות, טוב למאכל, תאווה לעיניים ונחמד מאוד. האישה אוכלת מהעץ ומשכנעת גם את האיש לאכול.
ברגע שהם אוכלים הם מקבלים את הדעת וכך הם מבינים ששניהם מסתובבים עירומים והם מתביישים מכך. זאת בניגוד לפרק הקודם שהם לא התביישו כלל.
(ח)וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָֹה אֱלהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָֹה אֱלהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
(ט)וַיִּקְרָא יְהוָֹה אֱלהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
(י)וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(יא)וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
(יב)וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל:
(יג)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִֹית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:
פסוקים אלו הם תיאור החקירה של אלוהים.
האיש והאישה שומעים את קול ה' מתהלך בגן ומתחבאים מפניו, זה קצת בעייתי כי ה' יודע כל ורואה הכל אבל זה כנראה אינסטינקט שלהם, אוטומטית להתחבא שלא ייראו אותם עירומים.
ה' קורא לאדם ושואל אותו היכן הוא, אדם עונה לו שהוא שמע את ה' מתהלך בגן והוא מתחבא כי הוא מתבייש בעירום שלו.
ה' מבין שמשהו קרה, הוא שואל את האדם מי אמר לו שהוא עירום וישר מגיע אל המסקנה, האם הוא אכל מהעץ שאסור היה לו לאכול ממנו?
האדם לא מודה באשמה אלא מאשים אחרים, הוא מאשים את האישה ואת ה'. הוא אומר לו שהאישה שה' נתן לו גרמה לו לאכול מהעץ.
ה' ממשיך בבירור, מהאיש הוא עובר לנאשמת הבאה, האישה. הוא שואל אותה מה היא עשתה וגם היא לא מודה באשמה אלא מעבירה את האחריות לנחש ומאשימה אותו ששכנע אותה לאכול.
כאן אלוהים כבר מפסיק את הבירור ועובר לשלב העונש.
(יד)וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִֹיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ:
(טו)וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
(טז)אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ:
(יז)וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(יח)וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶֹב הַשָּׂדֶה:
(יט)בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב:
ה' נותן להם את העונשים שוב לפי הסדר, קודם הנחש, האישה ולבסוף האיש.
כל אחד מהם מקבל עונש מידה כנגד מידה.
הנחש:
פיתה באכילה ולכן יאכל עפר כל ימי חייו.
האישה והנחש היו בקשר טוב ולכן יכול היה לשכנע אותה לחטוא, מעכשיו תהיה איבה בין בני האדם לנחש.
האישה:
חטאה באכילת פרי העץ בקלות ולכן את פרי בטנה תוציא בייסורים.
פיתתה את האיש שלה לאכול מהעץ, מעכשיו התשוקה שלה לאיש תמשול בה.
האיש:
בגלל שאכל בקלות מעכשיו יצטרך לעבוד קשה כדי להוציא אוכל מהאדמה.
רצה לאכול כדי להיות כמו אלוהים, העונש יהיה שהוא ימות ויחזור לעפר האדמה שממנו נוצר.
(כ)וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי:
(כא)וַיַּעַשֹ יְהֹוָה אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
(כב)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:
(כג)וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָֹה אֱלהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:
(כד)וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:
פסוקים אלה מתארים את הגירוש מגן עדן. כאן האישה מקבלת את השם חוה, אם כל חי (יש אומרים שהיה כתוב במקור חיה בהתבסס על מדרש השם אולם הי' במהלך השנים התארכה וכיום זה הפך לאות ו').
הסיבה לגירוש מגן עדן מופיעה בפסוק 22, ה' לא רוצה שהאדם יאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם ולכן הוא מגרש אותו. הוא שולח אותו לעבוד את האדמה שנוצר ממנה.
כדי לוודא שאף אחד לא יחזור ה' שם כרובים (=מלאכים) וחרב מתהפכת ליד עץ החיים כדי למנוע מבני האדם להתקרב למקום.
(יד)וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִֹיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ:
(טו)וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
(טז)אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ:
(יז)וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(יח)וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶֹב הַשָּׂדֶה:
(יט)בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב:
ה' נותן להם את העונשים שוב לפי הסדר, קודם הנחש, האישה ולבסוף האיש.
כל אחד מהם מקבל עונש מידה כנגד מידה.
הנחש:
פיתה באכילה ולכן יאכל עפר כל ימי חייו.
האישה והנחש היו בקשר טוב ולכן יכול היה לשכנע אותה לחטוא, מעכשיו תהיה איבה בין בני האדם לנחש.
האישה:
חטאה באכילת פרי העץ בקלות ולכן את פרי בטנה תוציא בייסורים.
פיתתה את האיש שלה לאכול מהעץ, מעכשיו התשוקה שלה לאיש תמשול בה.
האיש:
בגלל שאכל בקלות מעכשיו יצטרך לעבוד קשה כדי להוציא אוכל מהאדמה.
רצה לאכול כדי להיות כמו אלוהים, העונש יהיה שהוא ימות ויחזור לעפר האדמה שממנו נוצר.
(כ)וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי:
(כא)וַיַּעַשֹ יְהֹוָה אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
(כב)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:
(כג)וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָֹה אֱלהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:
(כד)וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:
פסוקים אלה מתארים את הגירוש מגן עדן. כאן האישה מקבלת את השם חוה, אם כל חי (יש אומרים שהיה כתוב במקור חיה בהתבסס על מדרש השם אולם הי' במהלך השנים התארכה וכיום זה הפך לאות ו').
הסיבה לגירוש מגן עדן מופיעה בפסוק 22, ה' לא רוצה שהאדם יאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם ולכן הוא מגרש אותו. הוא שולח אותו לעבוד את האדמה שנוצר ממנה.
כדי לוודא שאף אחד לא יחזור ה' שם כרובים (=מלאכים) וחרב מתהפכת ליד עץ החיים כדי למנוע מבני האדם להתקרב למקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה