ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.
ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.
פס' א'-ג'
שני המלאכים שביקרו את אברהם ממשיכים לכיוון סדום, הם מגיעים לשער הכניסה לעיר, שם יושב לוט וכאשר הוא רואה אותם הוא מיד משתחווה להם, הוא מקיים הכנסת אורחים ומזמין אותם להתארח בביתו, לרחוץ רגליים, לנוח ואז ימשיכו בדרכם.
יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל-נָא אֲדֹנָי.
יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.
כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.
כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
כב מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר צוֹעַר.
כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.
פס' י"ח-כ"ג
האנשים מסרבים ואומרים לו שהם ישנו ברחוב.
אולם לוט ממשיך להפציר בהם והם מסכימים והולכים לביתו, שם לוט עושה להם משתה ומכין להם לאכול.
ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה.
ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.
ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.
ז וַיֹּאמַר אַל-נָא אַחַי תָּרֵעוּ.
ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.
ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.
י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת-הַדֶּלֶת סָגָרוּ.
יא וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.
יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט עֹד מִי-לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן-הַמָּקוֹם.
יג כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.
יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה אֶת-הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה.
ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.
ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.
ז וַיֹּאמַר אַל-נָא אַחַי תָּרֵעוּ.
ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.
ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.
י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת-הַדֶּלֶת סָגָרוּ.
יא וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.
יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט עֹד מִי-לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן-הַמָּקוֹם.
יג כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.
יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה אֶת-הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
פס' ד'-י"ד
אולם בטרם הלכו לישון, הגיעו כל אנשי סדום לביתו של לוט ומבקשים ממנו שיוציא את האורחים שלו החוצה כדי שהם ידעו אותם. הכוונה כאן כנראה היא לאו דווקא להכיר אותם אלא ידיעה במובן המיני.
לוט יוצא אליהם וסוגר אחריו את הדלת. הוא מסרב להוציא את האורחים אבל מציע לאנשי סדום את שתי בנותיו הבתולות (אשר לא ידעו איש).
לוט מוכן שיאנסו את שתי בנותיו הבתולות, העיקר שלא יפגעו באורחים שלו.
אנשי סדום מסרבים וניגשים לשבור את הדלת של ביתו של לוט.
ואז האנשים שהגיעו לבקר בביתו של לוט, פותחים את הדלת, הם מאירים אור כל כך חזק שהם גורמים לאנשי סדום להסתנוור והם בורחים.
האנשים שואלים את לוט מי עוד יש לו בעיר שקשור אליו. הם אומרים לו לקחת את כל משפחתו ולצאת מהעיר כי הם הולכים להרוס את העיר, ה' שלח אותם.
לוט מקשיב להם והולך מיד לחתנים שלו לספר להם ולבקש שיבואו איתו כי ה' יהרוס את העיר אבל החתנים שלו צוחקים עליו ומסרבים.
טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן-תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר.
טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.
יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה.
טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן-תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר.
טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.
יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה.
פס' ט"ו-י"ז
בינתיים השחר עולה והמלאכים, עכשיו אנו יודעים שהם לא אורחים רגילים אלא מלאכי ה', מאיצים בלוט לקחת את אשתו ואת שתי בנותיו שגרות איתם ולברוח מיד לפני השמדת העיר.
לוט מתמהמה (לא כתוב מדוע אבל ניתן לשער שקשה לו לעזוב את הכל, בעיקר את בנותיו שגרות עם הבעלים שלהן ולא באות איתו), אולם המלאכים מחזיקים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו והם מצויאים אותם מהעיר, משם הם בורחים מהעיר.
יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל-נָא אֲדֹנָי.
יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.
כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.
כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
כב מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר צוֹעַר.
כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.
פס' י"ח-כ"ג
לוט אומר להם שהוא מצא חן בעיניהם והוא מבקש לברוח להרים כי הוא לא רוצה שהרעה הזאת תתפוס אותה והוא ימות, מבקש לברוח לעיר הקרובה, ה' מסכים לכך ומבטיח לא להרוס את העיר אליה יברח לוט. העיר מקבלת את השם צוער.
כד וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם.
כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.
כד וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם.
כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.
פס' כ"ד-כ"ו
ה' ממטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מהשמים ומשמיד אותה ואת כל מי שיושב בה.
אשתו של לוט מביטה לאחור ונהפכת לנציב מלח.
כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם אֶת-פְּנֵי יְהוָה.
כח וַיַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל-כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.
כט וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
פס' כ"ז-כ"ט
כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם אֶת-פְּנֵי יְהוָה.
כח וַיַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל-כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.
כט וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
פס' כ"ז-כ"ט
אברהם קם בבוקר, משקיף לכיוון סדום ועמורה ורואה שהכל מחוק ועולה משם קיטור ועשן. מיד לאחר מכן מציינים לנו שאלוהים זכר את ההבטחה לאברהם והוא שילח את לוט, כדי שנזכור שלוט לא נמצא שם ונדע שאין לאברהם מה לדאוג.
ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.
לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.
לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.
לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ.
לד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.
לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.
לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן.
לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם.
לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם.
ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.
לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.
לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.
לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ.
לד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.
לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.
לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן.
לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם.
לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם.
פס' ל'-ל"ח
לוט ממשיך במסע שלו עם שתי בנותיו והם לא מתיישבים בצוער אלא במערה בהר.
האחותה הבכורה אומרת לאחות הצעירה שאבא שלהן זקן ואין אף אדם שנותר בחיים וכדי שיוכלו להמשיך את השושלת ובכלל את האנושות הן צריכות לשכב איתו.
הן משקות את אביהן לשוכרה והאחות הבכורה שוכבת איתו.
למחרת הן שוב עושות זאת והפעם האחות הצעירה שוכבת איתו.
שתיהן נכנסות להריון ויולדות. האחות הבכורה יולדת בן בשם מואב, ממנו יצא העם של מואב.
האחות הצעירה יולדת בן בשם בן עמי וממנו יצא העם של בני עמון.
