ספיישל שבועות - מגילת רות פרק א'

רות פרק א

א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים--מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.  ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת--שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה--גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם--כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.  יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.  כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.  כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.

פרק א' מספר על תקופה בימי השופטים (ספר שופטים) שהיה רעב בארץ. כבר ראינו בסיפורים בעבר, בעיקר בסיפורי האבות שברגע שיש רעב בארץ הם יורדים לארץ אחרת, לרוב למצרים. במקרה של מגילת רות המשפחה עוברת למואב.
אלימלך, איש משבט יהודה, אשתו נעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון. שמותיהם מעידים על סופם המר.
במהלך הזמן שחיו במואב מת אלימלך, לאחר זמן מה נישאו הבנים לנשים מואביות, רות וערפה. עשר שנים ישבו המשפחה במואב עד ששני בניה של נעמי מתו וזה המניע לעלילה.
בעלילה ישנם כמה מניעים, מניע ראשון הוא הרעב בארץ שגורם להם לעבור למואב, מניע שני הוא מות בניה של נעמי מכיוון שהיא נשארה לבדה, ללא בעלה ובניה והיא מחליטה לחזור לארץ.
אולם היא לא חוזרת לבד, הכלות שלה, רות וערפה, לא מוכנות לעזוב אותה ושהיא תלך לבד. נעמי מנסה לשכנע אותם בנימוקים שונים, היא אומרת שאין לה עוד בנים שהן יוכלו להתחתן איתן, והיא גם זקנה בשביל לקחת לה בעל חדש וללדת לו בנים, לכן הן צריכות לעזוב אותה ולהישאר במואב ולהתחתן עם גברים אחרים.
ערפה משתכנעת מנימוקים אלו ולאחר בכי רב היא עוזבת את נעמי. רות לעומת זאת דובקת בנעמי ומסרבת לעזוב.
נעמי מנסה לשכנע שוב את רות הפעם בנימוק של העובדה שערפה עזבה ושבה אל עמה ואלוהיה, היא אומרת שרות צריכה גם לעשות זאת.
רות מסרבת ואומרת לה שהיא נשארת איתה לתמיד, לכל מקום שהיא תלך, רות תלך, האלוהים של נעמי יהיה האלוהים של רות והיא תחיה איתה. נעמי מקבלת את המצב והן חוזרות לבית לחם, יהודה.
כאשר הן מגיעות יש מהומה בעיר, תושבי העיר שואלים "הזאת נעמי", מכאן מבינים שלאחר עשר שנים היא השתנתה, מה גם שהעובדה ששכלה בעל ושני בנים רק הוסיפה למראה החיצוני שלה. 
נעמי אומרת לתושבי העיר שלא ייקראו לה נעמי יותר אלא מרא, כי אלוהים מרר לה את החיים.
"מלאה הלכתי וריקם השבני" - נעמי הלכה למואב עם בעל ושני בנים וחזרה בלעדיהם.
רות ונעמי חוזרות לבית לחם, יהודה, בתחילת תקופת קציר השעורים. 
התנ"ך מקמץ במילים ולכן כל פרט שמוזכר יש לו סיבה, הסיבה כאן היא מעין רמז שנבין את המשך העלילה, גם זה מניע לעלילה כפי שנראה בפרק הבא.