חלק ראשון פסוקים א'-ט"ז
א וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי
מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. (מדובר על אברהם)
ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא,
וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם
מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ,
אָרְצָה.
ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי,
אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ
ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם,
וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ.
ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ
לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם;
וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
פס' א'-ה':
אברהם יושב בפתח האוהל, הוא רואה שלושה אנשים, הוא רץ לקראתם
ומשתחווה ומציע להם להיכנס אליו לאוהל להתארח.
הוא מציע להם מעט מים כדי לרחוץ את הרגליים, להישען תחת העץ
לנוח ולאכול פת לחם.
הם מסכימים.
ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה;
וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי
שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.
ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח
בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב,
וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם
תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.
פס' ו'-ח':
אברהם ממהר לאוהל, לשרה, אומר לה ללוש ולהכין עוגות, הוא לוקח
בקר וממהר לעשות אותו (להכין אותו לאכילה), לוקח גם חמאה וחלב ומגיש לאורחים את
הכל.
"עומד עליהם תחת העץ" – אברהם עומד מוכן לשרת אותם.
כל התנהלותו של אברהם מעידה על הכנסת אורחים. כך גם הניגוד
בין מה שהציע לבין מה שנתן להם בפועל.
ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. (רמז ראשון לכך שהאורחים הם לא אורחים רגילים)
י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב
אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת
פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.
יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים,
בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים.
יב וַתִּצְחַק שָׂרָה,
בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.
יג וַיֹּאמֶר ה',
אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם
אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי. (רמז שני לכך
שהאורחים הם מלאכי ה', כי שרה צוחקת בלב, והם יודעים שהיא צחקה)
יד הֲיִפָּלֵא מֵה', דָּבָר;
לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן.
טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא
צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.
פס' ט'-ט"ו
האורחים שואלים את אברהם איפה אשתו שרה, הוא עונה שהיא באוהל.
האורחים אומרים לאברהם שבעוד שנה יהיה להם בן (לשרה ואברהם)
ושרה שומעת הכל.
פס' י"א – מאמר
מוסגר, אברהם ושרה זקנים מאוד ושרה לא מקבלת וסת. (היא לא פוריה)
שרה צוחקת בלב שאיך זה יכול להיות שיהיה להם ילד, הרי היא
בגיל הבלות ובעלה זקן. ה' פונה לאברהם ושואל מדוע שרה צוחקת על מה שנאמר, הרי אין
דבר שה' לא יכול לעשות. חוזר שוב על הנבואה, עוד שנה יהיה להם בן.
שרה מכחישה שצחקה כי היא חוששת, היא מבינה שהאורחים הם מלאכי
ה'. ה' אומר לה שזה לא נכון והיא כן צחקה.
טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם
הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם--הֹלֵךְ עִמָּם,
לְשַׁלְּחָם.
האירוח הסתיים, הם ניבאו את הנבואה והם קמים ללכת לכיוון סדום
ואברהם מלווה אותם.
יז וַה', אָמָר: הַמְכַסֶּה
אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.
יח וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה
לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן
אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה',
לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת
אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.
פס' י"ז- י"ט
ה' מדבר לעצמו כביכול ומסביר למה הוא מתכוון לשתף את אברהם
בהחלטות שלו.
1.
ה' לא מסתיר מאברהם שום דבר
2.
אברהם יהיה לגוי גדול (יצא ממנו עם גדול) כולם יסתכלו על עמו
של אברהם וילמדו מהם
3.
מטרתו של אברהם זה ללמד את צאצאיו לשמור את דרך ה', לעשות
צדקה ומשפט.
כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת
סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד.
כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה,
הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה.
פס' כ'-כ"א
ה' מספר על סדום ועמורה, שהם חוטאים גדולים והוא מתכוון לרדת
לראות האם אכן הזעקות ומה שאומרים עליהם אכן נכון.
כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם--עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה.
מכאן מתחיל ויכוח/דיון בין אברהם לה'.
כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם,
וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה,
צַדִּיק עִם-רָשָׁע.
כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים
צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן
חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.
כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת
כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ--הֲשֹׁפֵט
כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
פס' כ"ג-כ"ה
אברהם טוען כלפי ה' שאין לשפוט צדיק עם רשע ואין להעניש את
הצדיק בגלל הרשע.
ברגע שה' יהרוג את הצדיקים עם הרשעים, אנשים יחשבו שהם היו
רשעים.
אתה צריך לעשות משפט.
מה שמסומן בירוק – שאלה רטורית במטרה לפתח את הדיון ביניהם.
כו וַיֹּאמֶר ה', אִם-אֶמְצָא
בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר--וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם,
בַּעֲבוּרָם. – ה' אומר שאם
יהיו 50 צדיקים בתוך העיר, הוא לא ישמיד את העיר.
כז וַיַּעַן אַבְרָהָם,
וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא
הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים
הַצַּדִּיקִם, חֲמִשָּׁה--הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה, אֶת-כָּל-הָעִיר; וַיֹּאמֶר,
לֹא אַשְׁחִית, אִם-אֶמְצָא שָׁם, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.
כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו,
וַיֹּאמַר, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה,
בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.
ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי,
וַאֲדַבֵּרָה--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא
אֶעֱשֶׂה, אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים.
לא וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר
אֶל-אֲדֹנָי--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֶשְׂרִים; וַיֹּאמֶר לֹא
אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים.
לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי,
וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם--אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר
לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.
לג וַיֵּלֶךְ ה'--כַּאֲשֶׁר
כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ.
פס' כ"ו-ל"ב
יש כאן מיקוח בין אברהם לה', אברהם מנסה למצוא את מספר
הצדיקים המועט ביותר שבזכותם ה' לא ישמיד את העיר.
הם מגיעים לבסוף להסכמה שאם יהיו עשרה צדיקים בעיר, העיר לא
תושמד.
אברהם לאורך המיקוח משתמש בלשון תחינה ובקשה (מסומן בצהוב)
כלפי ה' במטרה להתחנף אליו ולשכנע אותו להתחשב בעיר. (בהתנהלותו של אברהם לאורך
המיקוח הוא למעשה עומד בציפיות של ה' בנוגע אליו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה