סבב קריאה בתנ"ך 929 - בראשית פרק ל"ח

 א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה.  

ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.  

ג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, עֵר.  

ד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אוֹנָן

ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה; וְהָיָה בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.  

פס' א'-ה'

יהודה עוזב את אחיו והולך למקום אחר, הוא לוקח לו לאישה את בתו של שוע, היא כנענית. היא יולדת שלושה בנים, ער, אונן, שלה.

ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר.  

ז וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה--רַע, בְּעֵינֵי ה'; וַיְמִתֵהוּ, ה'.  

ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ.  

ט וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו.  

י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ.  

יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי--כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.  

פס' ו'-י"א

יהודה לוקח לבנו ער אישה בשם תמר. ער עושה הרע בעיני ה' וה' הורג אותו. יהודה אומר לאח השני, אונן, שיתחתן עם תמר וכך ימשיך את השושלת של אחיו.

חוק הייבום – אם אדם מת מבלי להביא ילדים, אלמנתו צריכה להתחתן עם האח השני והילדים שלהם יהיו נחשבים כצאצאים של האח המת.

אונן לא רוצה כי הוא יודע שהילדים שיוולדו לא יהיו שלו לכן הוא משחית את הזרע ולכן ה' הורג גם אותו.

יהודה אומר לתמר שתשב בביתו של אביה אלמנה עד שיגדל הבן השלישי ואז הוא יוכל להתחתן איתה. אבל הוא גם חושש לבנו השלישי שלא ימות גם.

יב וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי--תִּמְנָתָה.  

יג וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר:  הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ.  

יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה:  כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  

טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה:  כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ.  

טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי.  

יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  

יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ.  

יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.  

פס' י"ב-י"ט

אשתו של יהודה נפטרה והוא מתאבל עליה, מספרים לתמר שהוא עולה לגזוז את הצאן, היא מסירה מעליה את הבגדים של האלמנה ומתלבשת כמו זונה ומתיישבת בצד הדרך כדי שיהודה יראה אותה.

יהודה רואה אותה וחושב שהיא זונה, הוא לא יודע שזאת הכלה שלו והוא רוצה לשכב איתה. היא מבקשת ממנו משהו בתמורה, הוא אומר לה שהוא ישלח לה גדי עיזים מהצאן והיא מבקשת ערבון עד שהוא ישלח. היא מבקשת ממנו את החותמת, הפתילה והמטה שלו. הוא נותן לה, שוכב איתה והיא נכנסת להריון.

לאחר מכן היא חוזרת לבגדי האלמנה שלה.

כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ.  

כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  

כב וַיָּשָׁב, אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  

כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.  

פס' כ'-כ"ג

יהודה שולח את חברו שייתן לה גדי עיזים וייקח את העירבון חזרה, אך הוא לא מוצא אותה, הוא שואל את אנשי המקום שאומרים לו שאין שם קדשה (זונה) במקום הזה.

הוא מספר כל זאת ליהודה.

 

כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.  

כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה

כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ.  

פס' כ"ד-כ"ו

לאחר שלושה חודשים מספרים ליהודה שתמר כלתו זנתה ונכנסה להריון, הוא כועס ואומר שיש להעניש אותה, עונש שרפה למוות.

בזמן שמוציאים אותה מבית אביה, היא שולחת ליהודה את החותמת, הפתילה והמטה ואומרת לו שהאדם שזה שייך לו, ממנו היא בהריון. האם הוא מזהה את החפצים? הוא מבין שזה הוא האבא, אומר שהיא צדקה כי אכן הוא הבטיח שייתן אותה לבנו וזה לא קרה.

כז וַיְהִי, בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ.  

כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן-יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה.  

כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר, מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ.  

ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח.  {ס}

פס' כ"ז-ל'

תמר יולדת תאומים, ובזמן הלידה המיילדת קושרת על ידו של התינוק שיצא צמיד כדי שידעו שהוא יצא ראשון ואז הוא החזיר את היד או שהתינוק השני נדחף והוא יצא ראשון ולאחר מכן יצא התינוק שעל ידו הצמיד.

לראשון קוראים פרץ על כך שהתפרץ ונדחף ולשני קוראים זרח.