בראשית פרק כ"ז

 א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי.  

ב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי.  

ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד).  

ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת.  

פס' א'-ד'

יצחק זקן ומתחיל להתעוור (רמז למה שיקרה בהמשך). הוא קורא לעשיו ומבקש ממנו לצוד לו ציד ולהכין לו מטעמים ואז הוא (יצחק) יברך אותו לפני מותו.

ה וְרִבְקָה שֹׁמַעַת--בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ; וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.  

ו וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר:  הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר.  

ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה', לִפְנֵי מוֹתִי.  

ח וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי--לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ.  

ט לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב.  

י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ.  

פס' ה'-י'

רבקה שומעת את השיחה בין יצחק לעשיו ומספרת עליה ליעקב. היא אומרת ליעקב שיצחק ביקש מעשיו להביא לו ציד ולהכין לו מטעמים שיאכל ואז יברך אותו.

היא אומרת ליעקב שיביא לה שני גדיים והיא תכין מהם מטעמים ליצחק והוא יברך את יעקב במקום עשיו.

יא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ:  הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.  

יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה.  

יג וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי.  

יד וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, וַיָּבֵא, לְאִמּוֹ; וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים, כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.  

טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.  

טז וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיו--וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו.  

יז וַתִּתֵּן אֶת-הַמַּטְעַמִּים וְאֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר עָשָׂתָה, בְּיַד, יַעֲקֹב בְּנָהּ.  

 

פס' י"א-י"ז

יעקב אינו מתנגד לחלוטין לתוכנית של רבקה, אך מצביע על בעיה בתוכנית – עשיו הוא שעיר ויעקב הוא חלק, יכול להיות שיצחק ימשש אותו ואז יבין שהוא מתחזה ובמקום ברכה הוא יקלל אותו.

רבקה אומרת לו שלא ידאג, היא לוקחת על עצמה את האחריות ואומרת לו שוב שילך ויביא לה מה שביקשה.

יעקב עושה זאת, הוא מביא לרבקה את הגדיים, היא מכינה אוכל כמו שיצחק אוהב והיא מלבישה את יעקב בבגדים של עשיו (בפרק כ"ה נאמר שעשיו הוא איש ציד, יש לבגדים שלו ריח של אדמה, של בשר, של דם וכו') ובנוסף היא שמה ליעקב על הזרועות והצוואר את עורות הגדיים.

כל זה מתרחש בזמן שעשיו בחוץ צד ציד לבקשת יצחק.

חמשת החושים – חוש הראייה, חוש הריח, חוש הטעם, חוש השמיעה, חוש המישוש

יח וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי.   – חוש השמיעה

יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ--עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי--בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.  

כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.  

כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי:  הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא.   – חוש המישוש

כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.  

כג וְלֹא הִכִּירוֹ--כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ.  

כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי.  

כה וַיֹּאמֶר, הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי--לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ, נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ-לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ.   – חוש הטעם

כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו:  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי.  

כז וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'  – חוש הריח

פס' י"ח-כ"ז

יעקב מגיע ליצחק, ואומר לו שהוא עשיו והביא לו אוכל שיאכל ויברך אותו.

יצחק מתפלא כי זה נראה לו מוקדם מדי לחזור מהציד, הוא חושד שזה לא עשיו ומנסה לגלות האם זה עשיו או לא בעזרת החושים האחרים שלו. ליצחק חסר חוש הראייה, לכן הוא מסתמך על שאר החושים. לפי חוש השמיעה הוא חושב שזה לא עשיו אבל חוש המישוש וחוש הריח (וגם חוש הטעם) אומרים לו שזה עשיו. ולכן הוא מחליט בסוף שזה כנראה כן עשיו והוא אוכל את מה שהביא ומברך אותו.

לאורך השיחה של יצחק עם יעקב הוא חושד, יעקב מצידו מנסה לדבר בקצרה כדי שיצחק לא יזהה את קולו.

 

 

כח וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ--וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ.  

כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.  

פס' כ"ח-כ"ט

יצחק מברך את יעקב (הוא חושב שזו ברכה לעשיו).

הוא מברך שיהיה לו שפע והרבה יבול, שעמים אחרים יעבדו אותו, שהוא יהיה חזק מאוד, היא ישלוט באחיו וכל מי שינסה לפגוע בו יפגע בעצמו.

ל וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ.  

לא וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ--בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.  

לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי-אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.  

לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה.  

לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.  

לה וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ.  

לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם--אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.  

לז וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי.  

לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי--בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  

פס' ל'-ל"ח

איך שיצחק מסיים לברך את יעקב, עשיו מגיע עם הציד, מכין מטעמים וניגש ליצחק להביא לו את האוכל ולבקש שיברך אותו.

יצחק לא מבין מה קורה כאן ושואל מי זה שהיה כאן קודם והביא לי מטעמים, הוא בחרדה גדולה כי הוא מבין שהוא עשה טעות.

עשיו שומע שמישהו התחזה לו וצועק צעקה גדולה, הוא מבקש מיצחק שיברך אותו גם. יצחק מבין שזה יעקב שרימה אותו ואומר זאת לעשיו, שאחיו רימה ולקח את הברכה במרמה.

עשיו כועס וטוען שיעקב פעמיים פגע בו, פעם אחת לקח לו את הבכורה (פרק כ"ה) ופעם שנייה לקח לו את הברכה (בפרק הזה). והוא מבקש שוב מיצחק שיברך אותו.

יצחק שואל מה יברך כי הוא כבר נתן ליעקב את הברכות הטובות ואז עשיו נשבר ומתוך תסכול גדול הוא בוכה.

 

לט וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו:  הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל.  

מ וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.  

פס' ל"ט-מ'

יצחק מברך את עשיו שיהיה לו יבול והוא יחיה מהגשם, הוא יחיה על חרבו (יצטרך להילחם על מקומו) ויעבוד את אחיו.

מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי.  

מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.  

מג וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה.  

מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים--עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ.  

מה עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד.  

פס' מ"א-מ"ה

עשיו שונא את יעקב ומתכנן להרוג אותו לאחר מותו של יצחק, הדבר נודע לרבקה והיא מספרת על כך ליעקב ואומרת לו לברוח ללבן, אחיה שיושב בחרן. היא אומרת לו שישב שם עד שאחיו יירגע ואז היא תקרא לו שיחזור הביתה.

מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ--לָמָּה לִּי, חַיִּים.

כדי שיהיה לה סיפור כיסוי למה יעקב הולך לחרן, היא אומרת ליצחק שהיא לא רוצה שיעקב יתחתן עם אישה מבנות חת (העם החיתי).