פרויקט 929 - שמות ט"ו - יום חמישי 19.3.15 כ"ח באדר תשע"ה חלק ב'

הפרק מחולק לשני חלקים:

חלק ראשון – פס' 1-19: שירת הים

חלק שני – פס' 20-27: נס המים המרים

חלק ראשון – פס' 1-19: שירת הים

בשירה המקראית יש אמצעים ספרותיים רבים כפי שנראה בשירה המופיעה לפנינו.

א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַה' , וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה'  כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

פס' 1 – החלק הראשון של הפסוק "אז ישיר..ואמרו לאמור" הוא הפתיחה. אומרים מי שר את השירה (משה ובני ישראל) ולמי שרים אותה (לה'). המילה "אז" מתכוונת לנס קריעת ים סוף שנעשה בפרק הקודם. תחילת השירה היא מהחלק השני של פסוק 1.

"גאה" – רם, נישא

"רמה" – השליך. בפרק הקודם מסופר על פרעה שרכבו וסוסו טבעו בים.

ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

"אנוהו" – אפאר אותו, את ה'. אגיד כמה הוא נווה. פירוש המילה "נווה" – יפה ומהודר.

ג ה' , אִישׁ מִלְחָמָה; ה' , שְׁמוֹ.

ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.

בפסוק 4 יש מכין חזרה על סיפור המקרה עם פרעה, סוסיו ומרכבותיו שמוזכרים בסוף פסוק 1.

ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ אָבֶן.

פסוק 5 גם הוא מספר מה קרה לפרעה וחילו ואף מתאר כיצד הם טבעו.

ו יְמִינְךָ ה' , נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ  ה' , תִּרְעַץ אוֹיֵב.

ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס  קָמֶיךָ; תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ--יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.

ח וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים; קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.

ט אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

מתארים את המחשבות של האוייב, פרעה. הוא חושב לרדוף אחרי בני ישראל, להשיג אותם, לקחת מהם שלל ואילו ה' הציל אותם מכך והשמיד אותם.

י נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם; צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, אַדִּירִים.

תיאור של טביעת המצרים. בשירה מאדירים את כוחו של ה' על ידי האמירה שהוא נשף והדבר גרם לים לכסות את המצרים והם צללו כעופרת (מתכת כבדה) בים.

יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' , מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא.

יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ--תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.

יג נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ; נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  חִיל אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

יש כאן תקבולת שמספרת על הפחד של העמים מסביב, שנבהלו ממה שקרה למצרים.

טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן: עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' , עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ קָנִיתָ.

יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, ה' ; מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

יח ה'  יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.

יט כִּיבָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה'  עֲלֵהֶם, אֶת-מֵי הַיָּם; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.

בשירת הים ישנם דימויים ומטאפורות המשמשים אמצעים אומנותיים:

דימוי- השוואה, מציאת צדדים דומים בין דברים שונים. לרוב ההשוואה נעשית ב- כ הדימוי או במילה כמו.

דוגמאות:

·         "ירדו במצולות כמו אבן" – פס' 5.

·         "יאכלמו כקש" – פס' 7.

·         "נצבו כמו נד נוזלים" – פס' 8.

·         "צללו כעופרת במים" – פס' 10.

·         "ידמו כאבן" – פס' 16.

מטאפורה- בעברית השאלה. שימוש מושאל במילה או בביטוי לא במשמעות הרגילה של המילה אלא במשמעות ציורית. לדוגמא- נהוג לומר על אדם קשוח וקשה- חסר לב. נהוג לומר על אדם שנבהל או חרד- נמס ליבו.

דוגמאות:

·         "קפאו תהומות בלב ים" – פס' 8.

·         "ה' איש מלחמה" – פס' 3.

·         "ימנך ה' תירעץ אויב"-  פס' 6.

·         "נשפת ברוחך"- פס' 10.

סיומת "מו" – סיום מילים בתוספת "מו" הוא מסימני השירה העתיקה.

דוגמאות:

·         יכסימו – פס' 5

·         יאכלמו – פס' 7

·         תמלאמו – פס' 9

·         תורישמו – פס' 9

·         כסמו – פס' 10

·         יאחזמו – פס' 15

·         תביאמו – פס' 17

·         תטעמו – פס' 17

על השירה המקראית מתוך אתר מט"ח http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4782

השירה היא דיבור וכתיבה בלשון מליצית המסודרת לפי כללים קבועים של משקל וקצב אומנותי.

כמו כל ספרות גם ספרות המקרא מתחלקת לשני סוגים עיקריים: שירה ופרוזה.

השירה היא דיבור וכתיבה בלשון מליצית המסודרת לפי כללים קבועים של משקל וקצב אומנותי.

מבחינה היסטורית קודמת היצירה השירית ליצירה הפרוזאית. השירה היא חלק מהתרבות הטרום-ספרותית, שעברה מדור לדור בעל פה.

מאפייני השירה המקראית:

1. הלשון

השירה המקראית היא בעלת ייחוד לשוני, אוצר מילים מיוחד ודרכי תחביר והבעה משלה.

בשל קדימותה נבדלת השירה מן הפרוזה, בכך שהיא משמרת צורות קדומות של הלשון ומשקפת רובד עתיק יותר בהתפתחות הלשון. הצורות הלשוניות הקדומות השתמרו בנטיות המילים (שם ופועל), בהקשרן התחבירי, ובאוצר המילים.

א. נטיות המילים – שם ופועל: דוגמאות בנטיות השם:

נשמרת הסיומת הקדומה "מו":

צרימו = צריהם; אלוהימו = אלוהיהם; זבחימו = זבחיהם

נשמר הכינוי הסופי "כי" = "ך":

רעתכי = רעתך; עליכי = עליך

נשמרה סיומת הנקבה "תה" = "ה":

אימתה = אימה; ישועתה = ישועה; עולתה = עולה

בנטיית הפועל השירה שומרת על הצורה הקדומה המלאה של הכינוי הסופי:

"מו" = "ם":

יאכלמו = יאכלם; תורישמו = תורישם; יבהלמו = יבהלם

ב. תחביר:

השירה ממעטת בשימוש במילה "את": "כבס ביין (את) לבושו" (בראשית מ"ט 11).

השירה ממעטת בשימוש במילת הזיקה "אשר": "ויטש אלוה (אשר) עושהו" (דברים ל"ב 15).

גם הצורות המיוחדות של סמיכות, כאשר הסומך מתחבר אל הנסמך במילת יחס, אופייניות לשירה: "כשמחת-בקציר" (ישעיה ט' 2) = "כשמחת הקציר";

"יושבי על מדין" (שופטים ה' 10) = "יושבי מדין".

ג. אוצר המילים (אגרנות):

השירה משתמשת בשמות פעלים ותארים שאינם מצויים אלא בלשון השירה: אבדון, אנקה, גאון, גאה, אומלל, חסון, רענן.

2. צורה ומבנה

א. מקצב וחרוז:

התכונה הצורנית הבסיסית של כל שירה היא הדגם הצלילי שלה, המכונה מקצב-משקל. הוא נקבע על-ידי שרשרת של הברות מוטעמות והברות רפות, הבאות בסדר קבוע, פחות או יותר.

שילוב של כמה צלעות לכלל יחידה שירית בעלת מבנה ותוכן מוגדרים יוצר את החרוז:

"שמעו שמים

והאזיני ארץ

כי ה' דבר" (ישעיהו א' 2).

ב. תקבולת:

דפוס חשוב המאפיין את השירה המקראית הוא התקבולת. התקבולת היא עיקרון מבני המבטא את היחס התוכני שבין הצלעות של החרוז: כל צלע שבחרוז מתקשרת לצלע האחרת שבחרוז בקשר של מבנה ותוכן. קשר זה מכונה תקבולת.

כאשר שתי צלעות שבחרוז מביעות אותו תוכן (כפל עניין במילים שונות) – זוהי תקבולת נרדפת – Synonymous : "האזינו השמים ואדברה / ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים ל"ב 1).

כשצלעות החרוז מביעות תוכן מנוגד – זוהי תקבולת ניגודית – Antithetic : "בן חכם ישמח אב / ובן כסיל תוגת אמו" (משלי י' 7).

כשצלעות החרוז משלימות זו את זו לכלל רעיון אחד – זוהי תקבולת משלימה – Synthetic : אשירה לה' כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים" (שמות ט"ו 1).

3. לשון ציורית

אחד ממאפייני השירה המקראית הוא קישוט הלשון בביטויים ציוריים המעוררים את כוח הדמיון ונותנים ליצירה משמעויות מגוונות. הביטויים נלקחים מתחום עולמו של האדם, עולם החי והצומח, הדומם והטבע כולו.

השימוש בביטויים אלה בנוי על השוואה בין שני דברים:

א. דימוי – מובע ע"י מילות הדימוי: כ, כן, כמו, כי (כמו):

"כסדום היינו לעמורה דמינו" (ישעיה א' 9).

ב. מטאפורה – השוואה של זיהוי:

"שמעו דבר ה' קציני סדום

האזינו תורת אלוהינו עם עמורה" (ישעיהו א' 9-10).

ג. אלגוריה – שורה של מטאפורות הקשורות ביניהן לכלל סיפור שלם. כל פרטי התיאור של האלגוריה מקבילים לפרטים של הנמשל (יחזקאל י"ז 1-10).

ד. משל – פראבולה – סיפור עלילתי העומד בפני עצמו. לא כל הפרטים שבו מקבילים לפרטי הנמשל, אלא רק אחדים מהם, שהם העיקר (משל יותם, שופטים ט' 7-16; משל כבשת הרש, מלכים-ב', י"ב).

4. צחות הלשון

לשון נופל על לשון (אסוננס).

שימוש בעיצורים חוזרים היוצרים מצלול בין זוגות מילים ובין מילים אחדות במשפטים שלמים. המצלול שנוצר תכליתו לתת ביטוי מודגש לאמירה או לרעיון כלשהו ביחידה הספרותית.

עיצורים חוזרים בצמדי מילים: "משפט" – "משפח" (ישעיה ה' 7);

"צדקה" – "צעקה" (ישעיה ה' 7);

"חקקים" – "חקקי און" (ישעיהו י' 1).

ובמשפט שלם: "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון" (ישעיהו י"ז 12).

הדגשת העיצורים מ, נ, ה יוצרת רושם של נהמה, משום שהם בעלי תהודה רבה.

פס' 20-27: נס המים המרים.

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַה'  כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. {ס} כב  וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה. כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. כה וַיִּצְעַק אֶל-ה' , וַיּוֹרֵהוּ ה'  עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה'  אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו--כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' , רֹפְאֶךָ. {ס} כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה--וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

פס' 20 מתאר את הצעדה שלהם במהלך שירת הים.

לאחר חציית ים סוף והשירה הם ממשיכים בדרכם לארץ ישראל. הם מגיעים למדבר שור והולכים בו במשך שלושה ימים במהלכם הם לא מוצאים מים. בני ישראל מגיעים למקום שנקרא "מרה" ושם יש מים אך הם לא יכולים לשתות מהם כי המים מרים, לכן קוראים למקום "מרה". יש כאן מדרש שם – סיפור קצר שמסביר את שמו של אדם או מקום.

העם מתלונן למשה שאין להם מה לשתות, כי המים מרים, לא ראויים לשתייה. משה מעביר את הטענה לה', וה' אומר לו לקחת עץ, להשליך אותו למים וכך המים יהפכו למתוקים. וכך היה, ולבני ישראל היו מים לשתייה.

בעקבות הנס הזה ה' אומר למשה שיגיד לעם ישראל, אם הם יישמרו את מצוותיו, ה' ידאג להם ויימנע מהם את ה"מחלה" שעשה במצרים, הכוונה לעשר המכות. לאחר מכן הם ממשיכים בדרך ומגיעים לאילים, שם יש להם כבר 12 מעיינות מים ותמרים לאכילה. מדוע זה מוזכר? מכיוון שה' רצה להוכיח להם שהוא דואג להם לכל מחסורם ולא ייתן להם להיפגע, לכן הוא לוקח אותם למקום שיש בו יותר ממקור מים אחד, כדי שיספיק לכל עם ישראל ואף מגדיל לעשות ודואג להם לאוכל – תמרים.