שמות
פרק יב
פס' א'-י"ג:
מכת בכורות
א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן,
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ
הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ
חֳדָשִׁים:
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי
הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר,
בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה
לַבָּיִת. ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת
מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת
נְפָשֹׁת:
אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים,
תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה;
וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין
הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה
הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי
אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר;
וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם
בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח
הוּא לַיהוָה. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה
הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה;וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים
אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
החודש הזה – באותו יום
חל חידוש הירח, ראש חודש אביב, חודש ניסן.
ראש חודשים – החודש
הראשון בשנה. לפי התנ"ך ניסן זהו החודש הראשון בשנה, לעומת היום שהחודש
הראשון הוא תשרי.
"ואם ימעט הבית
מהיות משה" – אם מספר בני הבית קטן מלאכול שה שלם. הוא לוקח את העודף לשכנים
שלו לתת להם.
ביום העשירי לחודש
צריך לקחת שה, ולשמור עליו עד ה-14 לחודש. ביום ה-14 לשחוט אותו
"בין
הערביים" – סמוך לערב, אחרי הצהריים. למרוח את הדם על שתי המזוזות (שני
הצדדים, ימין ושמאל) ועל המשקוף (מעל הראש). לאחר מכן לצלות את השה. יש תיאור
מדויק איך לאכול את השה. לא נא, לא מבושל, רק צלוי על האש. כנראה בגלל שזה היה אחד
ממנהגי עובדי האלילים אשר בזבח האביב נהגו לאכול בשר חי או בשר מבושל למחצה. צריך לצלות את השה שלם, כולל כל החלקים שלו.
צריך לאכול את כולו ולא להשאיר כלום לבוקר. אם נשאר משהו בבוקר צריך לשרוף אותו
באש ולא לאכול ממנו כי זה זבח קדוש ואם יאכלו זה ביזיון הקודש.
פס' 11 – צריכים
להיות מוכנים לצאת לדרך. השה הוא קורבן פסח.
פס' 12 – בזמן שהם
יאכלו בבית שלהם את השה, ה' יעבור בלילה בארץ מצרים ויכה כל בכור מאדם עד בהמה.
וגם באלילים של מצרים יעשה שפטים (נקמות).
למה הם היו צריכים
לסמן את הבתים בדם? כדי שה' יוכל להבדיל בין הבתים של ישראל למצרים וכך ידלג על
הבתים. "ופסחתי" – פסח. "נגף למשחית" – מכת מוות מהמלאך
המשחית.
פס' י"ד- כ': ציווי לחג הפסח
יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן,
וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ,
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם
הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה
לָכֶם: כָּל-מְלָאכָה, לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם--אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל
לְכָל-נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה
לָכֶם. יז וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי
אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם;וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם--חֻקַּת
עוֹלָם. יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ, מַצֹּת: עַד יוֹם הָאֶחָד
וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ--בָּעָרֶב. יט שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא
בְּבָתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל,
מוֹשְׁבֹתֵיכֶם,
תֹּאכְלוּ, מַצּוֹת. {פ}
"והיה היום
הזה" – היום ה-15 לחודש לזיכרון. ציווי לחגוג את פסח לעולם.
שבעה ימים לאכול
מצות. ביום הראשון צריך לבער את השְּׂאֹר (חמץ) כי מי שאוכל
חמץ "נכרתה הנפש ההיא מישראל" – מנודה. עבירת אכילת חמץ היא עבירה חמודה
שגוררת עונש משמים. עונש כרת הוא עונש מוות. התורה אינה מפרשת בדיוק איך. האיסור קיים
במשך כל שבעת הימים
מהיום הראשון עד
היום השביעי לחגוג באופן מיוחד: חוץ מאיסור אכילת חמץ צריך להאסף לאסיפות מקודשות
לה' ולא לעשות שום מלאכה שאנה נחוצה להכנת אוכל.
"מקרא
קודש" – אספה לעבודת קודש.
מהיום ה-14 לחודש
בערב צריך לאכול מצות עד היום ה-21 לחודש.
מושגים:
שאור - {= מחמצת} בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסתה
ולתפיחתה.
תערובת חמץ – תערובת
המכילה חומרים שהם חמץ עם חומרים שאינם חמץ.
פס'
כ"א-כ"ח: משה מעביר את ההוראות לזקני ישראל
כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל,
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן
לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת,
מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ
מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר. כג וְעָבַר ה', לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה
אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח ה',
עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר
הַזֶּה,
לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ,
עַד-עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר
יִתֵּן ה' לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם
בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה,אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל
בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.
{ס}
משה מצווה על זקני
ישראל את הוראות ה' על הדם, ומוסיף פרטים:
כדי למרוח את הדם
צריך לקחת אגודת אזוב.
"בסף"
בכלי אשר בו מתקבל הדם בשעת השחיטה.
לא לצאת מהבית עד
הבוקר.
פס'
כ"ט-ל"ו: מכת בכורות
כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה
כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁבעַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר
בְּהֵמָה. ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא
וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם:
כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה,
וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;
וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה', כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר
דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי. לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר
לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם
יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל-שִׁכְמָם. לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם,
כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי
מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם;וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם. {פ}
ה' מכה את מצרים
במכת בכורות. פרעה שולח לומר למשה ואהרון שיקומו וייצאו ממצרים, כי הם פחדו שתבוא
עליהם מכה יותר קשה. בשעת יציאת מצרים נצטוו בני ישראל לאכול מצות רק בלילה,
ועדיין לא חל בשנה ההיא איסור חמץ לשבעה ימים, לכן כאשר הם הכינו את הצידה לדרך הם
התכוונו להכין לעצמם לחם חמץ, אבל בגלל הלחץ לצאת הם לקחו בצק שעדיין לא החמיץ
פס' ל"ו – כמו
שדיברנו כבר, ה' נתן את חן הם בעיני מצרים, גרם להם למצוא חן בעיני מצרים והם נתנו
להם כל מה שביקשו.
פס'
ל"ז-מ"ב:
לז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד
מִטָּף. לח וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה
כָּבֵד מְאֹד. לט וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ
מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי
לֹא חָמֵץ:
כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם,
וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ
בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. מא וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע
מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה',
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה', לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה', שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. {פ}
בני ישראל נוסעים מרעמסס לסוכות,
הם מונים 600 אלף גברים. בנוסף עלה איתם גם הבקר והצאן ומקנה כבד מאוד, הכונה
למספר גדול של בע"ח. הם אופים את הבצק שהוציאו ממצרים לעוגות מצות ולא חמץ כי
כאשר גירשו אותם ממצרים הם לא יכלו להתמהמה (לחכות, להתעכב) ולא הכינו להם צידה
(אוכל) לדרך.
"ומושב בני ישראל" –
זמן הישבה של בני ישראל בארץ מצרים הוא 430 שנה.
פס' מ"ג-נ"א
מג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת
חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל-בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מד וְכָל-עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף--וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא
מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. מז כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. מח וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַה'--הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז
יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מט תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר,
הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. נ וַיַּעֲשׂוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ. {ס} נא וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:
הוֹצִיא ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--עַל-צִבְאֹתָם. {פ}
"כל בן
נכר" – הכוונה לבנים שעזבו את תורת ה' ואת הדת.
ה' אומר למשה ואהרון
שזו חוקת פסח, כל ההוראות שנתן בפסוקים הקודמים הם חוקת הפסח, לאחר מכן הוא נותן
להם הוראות למי מותר לאכול מהקורבן.
הפרק מסתיים ביציאת
בני ישראל ממצרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה