אסתר פרק ד'

א וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.
ב וַיָּבוֹא, עַד לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ: כִּי אֵין לָבוֹא אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ שָׂק.
ג וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ--אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד; שַׂק וָאֵפֶר, יֻצַּע לָרַבִּים.

ד ותבואינה (וַתָּבוֹאנָה) נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ, וַיַּגִּידוּ לָהּ, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה, מְאֹד; וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת-מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו--וְלֹא קִבֵּל.
ה וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ, וַתְּצַוֵּהוּ, עַל-מָרְדֳּכָי--לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה.
ו וַיֵּצֵא הֲתָךְ, אֶל-מָרְדֳּכָי--אֶל-רְחוֹב הָעִיר, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ.

פס' א'-ו'

מדרכי שומע מה שנעשה, על המכתבים, הוא קורע את בגדיו, לובש שק ושם אפר על ראשו, כל אלה הם ביטויים לאבל. הוא יוצא לעיר וזועק, כך הוא הולך עד שהוא מגיע לשער המלך אולם הוא לא יכול להיכנס כי לא נהוג להגיע ככה לשער המלך, זה לא מכבד.

מציינים לנו שבכל המדינות שהתקבלו המכתבים היהודים נמצאים באבל כבד, הם צמים ובוכים, לובשים בגדי אבלות, שק ושמים על עצמם אפר.

הנערות של אסתר המלכה מגיעות אליה ומספרות לה על מרדכי, שהוא נמצא בשער המלך לבוש בשק והיא מתחלחלת מכך, היא לא מבינה למה הוא מתנהג ככה והיא שולחת לו בגדים שילבש ויוכל להיכנס, מבחינתה הוא מבייש אותה, היא לא יכולה להכניס אותו ככה למרות שהיא המלכה.

היא קוראת לאחד מסריסי המלך ושולחת אותו לדבר עם מרדכי ולשאול אותו למה הוא מתנהג ככה.

אסתר לא יוצאת אליו בעצמה, היא כנראה לא רוצה שיראו אותה ככה איתו, והיא מעדיפה לשלוח שליח לשמוע ממנו מה קרה.

זה גם מראה על הניתוק שלה, היא לא מודעת לצו של המן, היא לא מודעת למה שקורה עם העם שלה ובכלל בממלכה, היא נמצאת בארמון, חיה חיים אחרים לגמרי ממה שיש בחוץ.

ז וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ; וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)--לְאַבְּדָם.
ח וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם, נָתַן לוֹ--לְהַרְאוֹת אֶת-אֶסְתֵּר, וּלְהַגִּיד לָהּ; וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ, לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו--עַל-עַמָּהּ.
ט וַיָּבוֹא, הֲתָךְ; וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר, אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי.

פס' ז'-ט'

מרדכי מספר לסריס המלך את כל מה שקרה, על הכסף שלקח המן ואת הצו שאומר שיש להרוג את כל היהודים, הוא נותן לו את המכתב שיראה לאסתר ולבקש ממנה ללכת למלך ולהתחנן על העם שלה.

זהו, אין יותר להסתיר את המוצא, זה אולי מה שיוכל להציל אותם, עצם זה שאסתר המלכה המועדפת על המלך היא שייכת לעם שהוא רוצה להשמיד.

השליח חוזר להגיד לאסתר את דברי מרדכי.

י וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל-מָרְדֳּכָי.
יא כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה; וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם.
יב וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי, אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.

פס' י'-י"ב

אסתר אומרת לשליח שכל עבדי המלך וכל האנשים בממלכה יודעים שמי שייכנס לחצר הפנימית של המלך מבלי שהמלך ייקרא לו, ימות, אלא אם יושיט המלך את שרביט הזהב והיא לא נקראה אל המלך 30 יום, חודש שלם שאסתר לא ראתה את המלך, הוא לא קרא לה ולכן היא חוששת שהמלך יהרוג אותה, היא מרגישה ירידה במעמד שלה למרות שהיא המלכה הוא לא קרא לה חודש.

במהלך החודש הזה מן הסתם היה עם נשים אחרות מבית הנשים. היא חוששת למעמד שלה.

השליח חוזר להגיד למרדכי את דברי אסתר.

יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים.
יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

פס' י"ג-י"ד

מרדכי משיב שיגידו לאסתר שהיא לא תחשוב שהיא יכולה להימלט בבית המלך מכל היהודים כי אם היא תחריש עכשיו, זאת אומרת, תשתוק עכשיו, הם כולם ימותו או שהיהודים יינצלו אבל כולם יזכרו שהיא לא עשתה עבורם כלום.

המשפט האחרון שהוא אומר לה זה מעין רמיזה לכך שאולי יש לה עוד תפקיד בעולם, שלא סתם היא נבחרה למלכות אלא כדי שאם יגיע הרגע הזה היא תוכל לנצל את המעמד שלה ואת ההשפעה שלה ולהציל את העם שלה.

הוא גם מעביר עליה מעין ביקורת סמויה, שהיא יושבת לה בארמון מנותקת מהכל וחושבת רק על עצמה ולא על העם שלה.

טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי.
טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.
יז וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.

פס' ט"ו-י"ז

אסתר משיבה למרדכי שייכנס את כל היהודים הנמצאים בשושן, שיצומו עליה, בלי אוכל ובלי שתייה שלושה ימים והיא והנערות שלה גם יצומו והיא תלך אל המלך למרות שלא קרא ונגד החוקים ואם היא תמות, אז היא תמות.

אסתר מתעשתת, היא מבינה שלמרות הפחד העצמי שלה מכך שיקרה לה משהו היא צריכה לראות מעבר, כי אם באמת היהודים יינצלו בדרך אחרת הם כולם יזכרו שהיא לא עשתה עבורם כלום וזה יתנקם בה. לכן היא מחליטה בכל זאת ללכת למלך למרות שלא קרא לה.

כאשר היא אומרת למרדכי, כאשר אבדתי, אבדתי, היא רומזת לו שזה בגללו אם יקרה לה משהו, הוא יהיה אשם בזה, היא מנסה לעורר בו רגשות אשם.

מרדכי עושה כל מה שאסתר ציוותה עליו.

מאתר ויקיפדיה