אסתר פרק ח'

א בַּיּוֹם הַהוּא, נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, אֶת-בֵּית הָמָן, צֹרֵר היהודיים (הַיְּהוּדִים); וּמָרְדֳּכַי, בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--כִּי-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, מַה הוּא-לָהּ.
ב וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן, וַיִּתְּנָהּ, לְמָרְדֳּכָי; וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת-מָרְדֳּכַי, עַל-בֵּית הָמָן. {ס}

פס' א'-ב'

לאחר מותו של המן, אחשוורוש נותן לאסתר המלכה את בית המן ומרדכי מגיע לפני המלך כי סוף סוף אסתר סיפרה למלך מה הקשר שלה למרדכי. זאת אומרת שעד עכשיו במשך שנים, מרדכי היה בשער המלך, אסתר בארמון ואף אחד לא ידע מה הקשר ביניהם.

המלך מסיר את הטבעת שלו ונותן אותה למרדכי, כמו שהוא נתן להמן, ומרדכי מקבל את ביתו של המן.

ג וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר, וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל, לִפְנֵי רַגְלָיו; וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן-לוֹ, לְהַעֲבִיר אֶת-רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי, וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲשֶׁר חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים.
ד וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר, אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב; וַתָּקָם אֶסְתֵּר, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
ה וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי, בְּעֵינָיו--יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים, מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.
ו כִּי אֵיכָכָה אוּכַל, וְרָאִיתִי, בָּרָעָה, אֲשֶׁר-יִמְצָא אֶת-עַמִּי; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי, בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי. {ס}

פס' ג'-ו'

אולם התוכנית של אסתר לא הסתיימה במשתה ובכך שהמן מת כי עדיין יש את הצו של המלך ועדיין היהודים נמצאים בסכנת חיים.

אסתר נופלת לפני המלך, מתחננת בפניו, בוכה ומבקשת ממנה שיבטל את הגזירה של המן. המלך מושיט לה את שרביט הזהב והיא קמה ונעמדת לפניו. היא אומרת לו שאם היא מוצאת חן בעיניו ואם היא טובה בעיניו שהמלך יוציא צו שמבטל את הציווי שהמן הוציא כי היא לא מסוגלת לראות את העם שלה נהרג ואת האובדן של המולדת שלה.

היא לא מזכירה כאן את עצמה כי המטרה שלה זה להציל את העם וכנראה היא רוצה שהמלך יציל את העם היהודי כי הוא רוצה ולא בגללה.

ז וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי: הִנֵּה בֵית-הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל-הָעֵץ--עַל אֲשֶׁר-שָׁלַח יָדוֹ, ביהודיים (בַּיְּהוּדִים).
ח וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל-הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ--אֵין לְהָשִׁיב.
ט וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל-הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים-וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ; וְאֶל-הַיְּהוּדִים--כִּכְתָבָם, וְכִלְשׁוֹנָם.
י וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים--בְּנֵי, הָרַמָּכִים.
יא אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם--לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.
יב בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר, הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.
יג פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים; וְלִהְיוֹת היהודיים (הַיְּהוּדִים) עתודים (עֲתִידִים) לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.
יד הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ; וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. {ס}

פס' ז'-י"ד

המלך אומר לאסתר ולמרדכי שהוא עשה מה שהוא צריך, הוא נתן להם את בית המן, תלו את המן על העץ ואם הם רוצים לבטל את הצו אז הנה הטבעת שיכתבו את המכתבים שהם רוצים, יחתמו בשם המלך אולם יש לזכור שצו של המלך לא ניתן לבטל.

בחודש סיון סופי המלך מגיעים לכתוב את המכתבים, הם שולחים לכל 127 המדינות של האימפריה הפרסית בכל השפות המדוברות בה ובמכתבים כתוב שהמלך מאשר ליהודים בכל הערים להגן על עצמם, זה אומר שהם יכולים להרוג את כל מי שתוקף אותם או כל מי שמאיים עליהם והם יכולים גם לקחת את הרכוש של אותם אנשים כשלל. כל זה יקרה בחודש אדר ביום ה-13. אותו תאריך שהמן קבע שבו כל תושבי הממלכה יכולים להרוג את היהודים.

השליחים יוצאים בדחיפות לדרך כדי להגיע לפני התאריך המיועד.

אומנם אי אפשר היה לבטל את צו המלך אבל אפשר היה להשתמש בו כדי להוציא צו מעודכן, הצו המקורי אומר שיש להרוג את כל היהודים והצו המעודכן אומר שהיהודים יכולים להגן על עצמם, זו הדרך היחידה בה הצליחו אסתר ומרדכי להציל את היהודים.

טו וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
טז לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר.
יז וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל-עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים--כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם.

פס' ט"ו-י"ז

מרדכי יוצא מלפני המלך, לבוש מלכות, והיהודים שמחים בכל מקום שהמכתבים מגיעים אליהם כי זה אומר שגורלם לא נחרץ, הם יכולים להגן על עצמם, וזה מגיע למצב שהרבה אנשים מהרבה עמים בממלכה מבקשים להתייהד, זאת אומרת להפוך ליהודים כי הם חוששים שייפגעו ביום המועד.

אנו רואים כאן עוד היפוך במגילה, היהודים בתחילה היו מפוחדים מהגזירה שיצאה עליהם ואילו המצב התהפך והם לא חוששים יותר אלא בטוחים בעצמם.

מאתר הספריה הלאומית