אסתר פרק י'

א וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש (אֲחַשְׁוֵרֹשׁ) מַס עַל-הָאָרֶץ, וְאִיֵּי הַיָּם.
ב וְכָל-מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ, וּגְבוּרָתוֹ, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ--הֲלוֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְמַלְכֵי, מָדַי וּפָרָס.
ג כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו--דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ. 

הסיפור יכול היה להיגמר בסוף פרק ט', היהודים ניצלו, הכל חזר לקדמותו ואפילו טוב יותר אולם המחבר רצה לסכם זאת בעוד שלושה פסוקים בהם נאמר שהמלך אחשוורוש שם מס על הארץ, כל מה שמרדכי עשה נכתב בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס.

ומרדכי הגיע לתפקיד משנה למלך אחשוורוש והוא דאג לאחיו ודרש טוב לעמו.

מתוך אתר סגולה מגזין ישראלי להיסטוריה

אסתר פרק ט'

א וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת: בַּיּוֹם, אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.
ב נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים.
ג וְכָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ--מְנַשְּׂאִים, אֶת-הַיְּהוּדִים: כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי, עֲלֵיהֶם.
ד כִּי-גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל-הַמְּדִינוֹת: כִּי-הָאִישׁ מָרְדֳּכַי, הוֹלֵךְ וְגָדוֹל.

פס' א'-ד'

מגיע חודש אדר, היום ה13 לחודש, וזה היום בו אמור להתקיים צו המלך, כל בני הממלכה צריכים להרוג את היהודים אבל נהפוך הוא, היהודים מתקהלים ומגנים על עצמם מפני מי שבכל זאת החליט לנסות לפגוע בהם, אולם הרוב לא מנסים כי הם מפחדים מהם, גם שמו של מרדכי נעשה מוכר בכל הממלכה.

ה וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם.
ו וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד--חֲמֵשׁ מֵאוֹת, אִישׁ. 
ז וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן, וְאֵת אַסְפָּתָא. 
ח וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא, וְאֵת אֲרִידָתָא. 
ט וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי, וְאֵת אֲרִידַי וְאֵת וַיְזָתָא. 
י עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא, צֹרֵר הַיְּהוּדִים--הָרָגוּ; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.

פס' ה'-י'

היהודים בממלכה מגינים על עצמם, כל מי שמנסה לפגוע בהם, הם מכים בו והורגים אותו ובשושן הבירה הורדים היהודים 500 איש שניסו להרוג אותם. ואת כל עשרת בני המן אולם הם לא שולחים ידם בביזה, זאת אומרת לא לוקחים לעצמם את השלל.

יא בַּיּוֹם הַהוּא, בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה--לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
יב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן--בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ; וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ.
יג וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב--יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ.
יד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, תָּלוּ.
טו וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.
טז וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.

פס' י"א-ט"ז

מספרים למלך שנהרגו 500 איש בשושן הבירה והמלך קורא לאסתר, מספר לה על כך ועל עשרת בני המן ועל מה שקורה בשאר המדינות ובניגוד למה שהיינו חושבים, הוא לא עוצר אותה, הוא לא שואל אם אפשר להפסיק אלא שואל אותה מה היא רוצה ממנה, איזה עוד בקשות יש לה והיא מנצלת את ההזדמנות ומבקשת גם מחר, עוד יום בעצם, להמשיך בהגנה של היהודים על עצמם ואת עשרת בני המן היא מבקשת לתלות על העץ.

המלך מסכים וביום ה14 לחודש אדר היהודים ממשיכים להגן על עצמם והורגים עוד 300 איש בשושן הבירה, אולם לא לוקחים מהשלל.

ובכל הממלכה בה היהודים עמדו להגן על עצמם נהרגו 75,000 איש וכל אותו זמן היהודים לא שולחים ידם בביזה, זאת אומרת לא לוקחים מהשלל.

יז בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר, לְחֹדֶשׁ אֲדָר; וְנוֹחַ, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.
יח והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹ; וְנוֹחַ, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.
יט עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת--עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ.
כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים.
כא לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.
כב כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים.
כג וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם.
כד כִּי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר כָּל-הַיְּהוּדִים--חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים, לְאַבְּדָם; וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.
כה וּבְבֹאָהּ, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר עִם-הַסֵּפֶר, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר-חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים עַל-רֹאשׁוֹ; וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו, עַל-הָעֵץ.
כו עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל-שֵׁם הַפּוּר--עַל-כֵּן, עַל-כָּל-דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת; וּמָה-רָאוּ עַל-כָּכָה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם.
כז קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.
כח וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם. {ס}

פס' י"ז-כ"ח

לאחר מכן מחליטים על הימים האלו כעל ימי חגיגה, שבו יש לספר על ההצלה של היהודים ועל הפור שהוגרל להרוג אותם, על המן ועל בניו שנתלו על העץ, על הימים האלו שהיו אמורים להיות ימי אבל ועצב ונהפכו לימים של שמחה וניצחון על האויבים.

מרדכי שולח מכתבים שיש לזכור את הימים האלו ולחגוג אותם וזה יעבור בכל דור ודור ובכל משפחה ומשפחה ולחג קוראים פורים על שם הפור שהופל.

כט וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--אֶת-כָּל-תֹּקֶף: לְקַיֵּם, אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת--הַשֵּׁנִית.
ל וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה--מַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: דִּבְרֵי שָׁלוֹם, וֶאֱמֶת.
לא לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם, וְעַל-זַרְעָם: דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת, וְזַעֲקָתָם.
לב וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר--קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב, בַּסֵּפֶר. {ס}

פס' כ"ט-ל"ב

אסתר ומרדכי כותבים את איגרת הפורים ושולחים בכל 127 המדינות ליהודים שיזכרו את החג הזה שהם יצרו ויחגגו את הניצחון ויזכרו כל מה שאסתר ומרדכי עשו עבורם.

אסתר פרק ח'

א בַּיּוֹם הַהוּא, נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, אֶת-בֵּית הָמָן, צֹרֵר היהודיים (הַיְּהוּדִים); וּמָרְדֳּכַי, בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--כִּי-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, מַה הוּא-לָהּ.
ב וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן, וַיִּתְּנָהּ, לְמָרְדֳּכָי; וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת-מָרְדֳּכַי, עַל-בֵּית הָמָן. {ס}

פס' א'-ב'

לאחר מותו של המן, אחשוורוש נותן לאסתר המלכה את בית המן ומרדכי מגיע לפני המלך כי סוף סוף אסתר סיפרה למלך מה הקשר שלה למרדכי. זאת אומרת שעד עכשיו במשך שנים, מרדכי היה בשער המלך, אסתר בארמון ואף אחד לא ידע מה הקשר ביניהם.

המלך מסיר את הטבעת שלו ונותן אותה למרדכי, כמו שהוא נתן להמן, ומרדכי מקבל את ביתו של המן.

ג וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר, וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל, לִפְנֵי רַגְלָיו; וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן-לוֹ, לְהַעֲבִיר אֶת-רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי, וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲשֶׁר חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים.
ד וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר, אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב; וַתָּקָם אֶסְתֵּר, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
ה וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי, בְּעֵינָיו--יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים, מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.
ו כִּי אֵיכָכָה אוּכַל, וְרָאִיתִי, בָּרָעָה, אֲשֶׁר-יִמְצָא אֶת-עַמִּי; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי, בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי. {ס}

פס' ג'-ו'

אולם התוכנית של אסתר לא הסתיימה במשתה ובכך שהמן מת כי עדיין יש את הצו של המלך ועדיין היהודים נמצאים בסכנת חיים.

אסתר נופלת לפני המלך, מתחננת בפניו, בוכה ומבקשת ממנה שיבטל את הגזירה של המן. המלך מושיט לה את שרביט הזהב והיא קמה ונעמדת לפניו. היא אומרת לו שאם היא מוצאת חן בעיניו ואם היא טובה בעיניו שהמלך יוציא צו שמבטל את הציווי שהמן הוציא כי היא לא מסוגלת לראות את העם שלה נהרג ואת האובדן של המולדת שלה.

היא לא מזכירה כאן את עצמה כי המטרה שלה זה להציל את העם וכנראה היא רוצה שהמלך יציל את העם היהודי כי הוא רוצה ולא בגללה.

ז וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי: הִנֵּה בֵית-הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל-הָעֵץ--עַל אֲשֶׁר-שָׁלַח יָדוֹ, ביהודיים (בַּיְּהוּדִים).
ח וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל-הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ--אֵין לְהָשִׁיב.
ט וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל-הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים-וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ; וְאֶל-הַיְּהוּדִים--כִּכְתָבָם, וְכִלְשׁוֹנָם.
י וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים--בְּנֵי, הָרַמָּכִים.
יא אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם--לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.
יב בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר, הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.
יג פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים; וְלִהְיוֹת היהודיים (הַיְּהוּדִים) עתודים (עֲתִידִים) לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.
יד הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ; וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. {ס}

פס' ז'-י"ד

המלך אומר לאסתר ולמרדכי שהוא עשה מה שהוא צריך, הוא נתן להם את בית המן, תלו את המן על העץ ואם הם רוצים לבטל את הצו אז הנה הטבעת שיכתבו את המכתבים שהם רוצים, יחתמו בשם המלך אולם יש לזכור שצו של המלך לא ניתן לבטל.

בחודש סיון סופי המלך מגיעים לכתוב את המכתבים, הם שולחים לכל 127 המדינות של האימפריה הפרסית בכל השפות המדוברות בה ובמכתבים כתוב שהמלך מאשר ליהודים בכל הערים להגן על עצמם, זה אומר שהם יכולים להרוג את כל מי שתוקף אותם או כל מי שמאיים עליהם והם יכולים גם לקחת את הרכוש של אותם אנשים כשלל. כל זה יקרה בחודש אדר ביום ה-13. אותו תאריך שהמן קבע שבו כל תושבי הממלכה יכולים להרוג את היהודים.

השליחים יוצאים בדחיפות לדרך כדי להגיע לפני התאריך המיועד.

אומנם אי אפשר היה לבטל את צו המלך אבל אפשר היה להשתמש בו כדי להוציא צו מעודכן, הצו המקורי אומר שיש להרוג את כל היהודים והצו המעודכן אומר שהיהודים יכולים להגן על עצמם, זו הדרך היחידה בה הצליחו אסתר ומרדכי להציל את היהודים.

טו וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
טז לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר.
יז וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל-עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים--כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם.

פס' ט"ו-י"ז

מרדכי יוצא מלפני המלך, לבוש מלכות, והיהודים שמחים בכל מקום שהמכתבים מגיעים אליהם כי זה אומר שגורלם לא נחרץ, הם יכולים להגן על עצמם, וזה מגיע למצב שהרבה אנשים מהרבה עמים בממלכה מבקשים להתייהד, זאת אומרת להפוך ליהודים כי הם חוששים שייפגעו ביום המועד.

אנו רואים כאן עוד היפוך במגילה, היהודים בתחילה היו מפוחדים מהגזירה שיצאה עליהם ואילו המצב התהפך והם לא חוששים יותר אלא בטוחים בעצמם.

מאתר הספריה הלאומית

אסתר פרק ז'

א וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, לִשְׁתּוֹת עִם-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.
ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן--מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְתִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.
ג וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וַתֹּאמַר--אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב: תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי.
ד כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי--כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה, בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. {ס}

פס' א'-ד'

מגיע ערב המשתה השני של המלך, המלכה והמן. המלך שוב שואל את אסתר מה היא רוצה וכל מה שהיא תבקש הוא ייתן לה עד חצי המלכות. ואז אסתר מספרת לו מה היא מבקשת, היא מתחנחנת כמובן בהתחלה כדי לרכך כביכול את הבקשה שלה, שלא ייראה שהיא דורשת, היא גם לא רוצה להיראות לחוצה מדי כי המטרה שלה שהוא יסכים לבקשה ויבטל את הצו.

היא אומרת לו שמה שהיא מבקשת כולל גם את העם שלה, היא ועמה נועדו להשמדה, היא גם מוסיפה על כך שאם היו נמכרים לשפחות ועבדים היא לא הייתה אומרת כלום אולם כאשר זה מגיע למוות היא כן רוצה לבקש שהמלך ישנה זאת. כאשר היא מציגה את זאת כך היא בכוונה מציגה את זה בצורה קרה ומחושבת. היא מראה פה את הצד הכלכלי של התוכנית הזאת. הטענה שלה שהשמדה של עם שלם תפגע בכלכלה של האימפריה ואם היו לוקחים אותם לעבדים ושפחות אז לפחות המלך היה מרוויח מכך אולם בהשמדה ההמונית הזו הוא מפסיד.

ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: מִי הוּא זֶה וְאֵי-זֶה הוּא, אֲשֶׁר-מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן.
ו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר--אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה; וְהָמָן נִבְעַת, מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה.
ז וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ, מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן, אֶל-גִּנַּת, הַבִּיתָן; וְהָמָן עָמַד, לְבַקֵּשׁ עַל-נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה--כִּי רָאָה, כִּי-כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.
ח וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת; הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ.
ט וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן-הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, גַּם הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן--גָּבֹהַּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו.
י וַיִּתְלוּ, אֶת-הָמָן, עַל-הָעֵץ, אֲשֶׁר-הֵכִין לְמָרְדֳּכָי; וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ, שָׁכָכָה. {ס}

פס' ה'-י'

המלך מיד שואל את אסתר מי זה שהוציא את הצו הזה, הוא כביכול לא מודע לצו הזה, זה מעורר תהייה הרי אתה המלך, אתה חתמת על זה אבל הוא כנראה שכח, זה לא היה כזה חשוב בעיניו שהמן ביקש להשמיד עם שלם והוא הסכים, הוא נתן לו את הטבעת של המלך והמכתבים נכתבו בשמו של המלך.

אולם הוא מתנער מכך באמירה הזו ואולי גם בודק את אסתר, מה היא תגיד.

אסתר החכמה אומרת שהמן הוא זה שהוציא את הצו הזה, היא יודעת שהיא לא יכולה להגיד שזה המלך, למרות שזו האמת, כי זה לא ישרת את המטרה שלה, זה סתם יכעיס אותו והוא יוציא את הצו לפועל, אולם אם האשמה שלו לא תוזכר הוא כנראה ישתף פעולה ויבטל את הצו.

המן שומע את מה שאסתר אומרת למלך ונבעת, הוא יודע שברגע זה נחרץ גורלו, אין לו איך לצאת מזה. הוא היה בטוח שהוא בגג העולם, הוא השר הכי חשוב בממלכה של אחשוורוש, הוא יכול להוציא צווים בשם המלך, הוא מוזמן למשתה אישי עם המלך והמלכה והנה הכל התהפך עליו והוא רגע אחד הפך לאדם השנוא על ידי המלך.

המלך קם זועם מהשולחן של המשתה ויוצא לגינה, כנראה כדי לחשוב מה לעשות, לעכל את מה שקרה והמן מנצל זאת כדי להתחנן על חייו בפני אסתר המלכה. אולם לרעתו של המן, המלך חוזר מהגינה ורואה את המן נוםל על המיטה שאסתר נמצאת והסיטואציה נראית כאילו המן מבקש להתחיל עם אסתר, לנצל אותה והמלך זועם עליו עוד יותר ואומר לו, מה אתה רוצה גם לכבוש את המלכה בבית שלי, האמירה הזו מרמזת לכך שאחשוורוש כנראה כן היה מודע למעשיו של המן, לכך שהוא ניצל את הכוח שלו ואת המעמד שלו אצל המלך והוא כתב מכתבים בשם המלך ולכן הוא כביכול אומר לו, לא רק שניסית לנהוג כאילו את המלך אלא גם אתה עכשיו מנסה לכבוש את המלכה ועוד בבית שלי. ואז המן מבין הכל נגמר.

את ההזדמנות מנצל אחד מסריסי המלך, הם רואים שהמן נפל מגדולתו וזו ההזדמנות שלהם לתפוס את המקום שלו, להראות את הנאמנות שלהם למלך, חרבונה הסריס מספר למלך על העץ הגבוה שהמן הכין כדי לתלות את מרדכי והמלך מצווה לתלות את המן על העץ ורק אז הוא נרגע.

מאתר news1

אסתר פרק ו'

א בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
ב וַיִּמָּצֵא כָתוּב, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל-בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ--מִשֹּׁמְרֵי, הַסַּף: אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
ג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ--מַה-נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי, עַל-זֶה; וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו, לֹא-נַעֲשָׂה עִמּוֹ, דָּבָר.
ד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר; וְהָמָן בָּא, לַחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ, לִתְלוֹת אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-הָעֵץ אֲשֶׁר-הֵכִין לוֹ.
ה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵלָיו--הִנֵּה הָמָן, עֹמֵד בֶּחָצֵר; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא.

פס' א'-ה'

באותו לילה לאחר המשתה המלך לא מצליח להירדם, הוא מבקש שיביאו לו את ספר הזכרונות שלו, ספר דברי הימים ושיקריאו לפניו, כנראה זה מה שהיה עוזר לו להירדם, לשמוע סיפורים על עצמו.

ואז הם מגיעים לסיפור שמרדכי הציל את חייו של המלך בכך שסיפר על הסריסים שרוצים להתנקש בחייו. המלך שואל את המשרתים שלו האם כתוב בספר מה נעשה למדרכי? האם קיבל על כך תגמול? והמשרתים אומרים שלא נעשה דבר.

כאשר המלך שואל מי בחצר, זאת אומרת שהוא רוצה לראות האם יש מישהו מהשרים שלו שהוא יוכל להתייעץ איתו על מרדכי, איזה תגמול הוא יקבל.

ובדיוק באותו זמן נמצא שם המן שבא לבקש מהמלך לתלות את מרדכי על העץ.

ו וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
ז וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
ח יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ.
ט וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס, עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס, בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.

פס' ו'-ט'

המן מגיע לפני המלך לאחר שהוא ביקש שייגש אליו והמלך שואל אותו, מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? זאת אומרת איך המלך יכול לתגמל אדם שהוא חשוב למלך.

המן בטוח שמדובר בו, כל הסימנים מראים זאת, הרי הוא הכי חשוב מכל השרים של המלך, הוא היחיד שהוזמן למשתה המלכותי שהמלך והמלכה עשו, לכן הוא חושב שמדובר בו והוא אומר למלך שאם הוא רוצה להראות הערכה לאדם שהוא חפץ ביקרו עליו לתת לו ללבוש לבוש מלכות של המלך, לתת לו סוס של המלך וכתר מלכות ומשרת שיילך לפניו עם הסוס ויקרא בכל העיר "ככה יעשה לאיש אשר הממלך חפץ ביקרו".

המן הגיע בכלל לבקש שיתלו את מרדכי על העץ אבל לא הספיק לבקש זאת.

י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ: אַל-תַּפֵּל דָּבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
יא וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי; וַיַּרְכִּיבֵהוּ, בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
יב וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי, אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ; וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.

פס' י'-י"ב

המלך אומר להמן, מהר קח את הלבוש, את הסוס ותעשה את זה למרדכי היהודי. המן לוקח את מרדכי, מלביש אותו בבגדי מלכות ומרכיב אותו בכל העיר וקורא לפניו, ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

לאחר מכן מרדכי חוזר לשער המלך והמן מגיע לביתו אבל וחפוי ראש, הכוונה שהוא מושפל. הוא הגיע במטרה לנקום במרדכי ולבקש להרוג אותו ובמקום זה הוא נאלץ לתת למרדכי כבוד שהוא רצה לקבל, הוא נאלץ לראות את האדם שהוא שונא מקבל את הכבוד שמגיע לו לדעתו.

יג וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-אֹהֲבָיו, אֵת, כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ--כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו.
יד עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ; וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת-הָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

פס' י"ג-י"ד

המן מגיע לביתו ומספר לאשתו את כל מה שקרה, והם אומרים לו שאם זה קרה אז הוא לא יוכל לנצח את מרדכי והוא ייפול לפניו.

ותוך כדי שהם מדברים סריסי המלך מגיעים להביא את המן למשתה שעשתה אסתר.

לאסתר יש תוכנית אבל היא לא לקחה בחשבון שכל זה יקרה אבל אנחנו הקוראים יודעים שזה עוזר לתוכנית שלה.

מאתר מכון שלום הרטמן

אסתר פרק ה'

א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח, פֶּתַח הַבָּיִת.
ב וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר--נָשְׂאָה חֵן, בְּעֵינָיו; וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר, אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט.
ג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ.
ד וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב--יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ.
ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ--מַהֲרוּ אֶת-הָמָן, לַעֲשׂוֹת אֶת-דְּבַר אֶסְתֵּר; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

פס' א'-ה'

ביום השלישי אחרי שהם צמו ובכו והתאבלו, אסתר לובשת את בגדי המלכות שלה והולכת לחצר ביתה מלך הפנימית והמלך יושב שם. ברגע שהוא רואה את אסתר היא מוצאת חן בעיניו, כנראה נזכר בתחושות שלו כלפיה והוא מושיט לה את שרביט הזהב והיא מתקרבת אליו. מה שאסתר חששה ממנו כל כך מתמסמס והיא אכן עדיין רצויה עוד אצל המלך, אולי מרדכי ידע זאת ולכן שכנע אותה בכל זאת ללכת אל המלך ולנסות.

המלך שואל את אסתר מה היא רוצה והוא מבטיח לתת לה עד חצי המלכות, אסתר בניגוד למה שהיינו חושבים אומרת משהו אחר לגמרי, היא לא מספרת לו על המן ועל מרדכי ועל הצו אלא מבקשת לעשות משתה קטן, המשתתפים יהיו היא, המלך והמן. משתה מצומצם מאוד, וזה מעיד על כך שיש לה תוכנית. אסתר מכירה את המלך לאחר שנים של מגורים איתו, היא יודעת איך הוא מתנהג בהשפעת אלכוהול ובכלל ואם התנאים יהיו מתאימים הוא יהיה נוח להשפעה וככה היא תוכל לבטל את הצו. ההזמנה של המן גם נועדה להרדים אותו כביכול, שהוא לא ידע מה היא מתכננת ומה היא רוצה לעשות, הוא יחשוב שהוא חשוב מאוד, המלך והמלכה רוצים להיות רק איתו לבד, הם סומכים עליו והוא לא ישים לב מה קורה עד שיהיה מאוחר מדי.

המלך מסכים ומבקש להביא אליו מהר את המן למשתה.


ו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.
ז וַתַּעַן אֶסְתֵּר, וַתֹּאמַר: שְׁאֵלָתִי, וּבַקָּשָׁתִי.
ח אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, לָתֵת אֶת-שְׁאֵלָתִי, וְלַעֲשׂוֹת אֶת-בַּקָּשָׁתִי--יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה, כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ.

פס' ו'-ח'

במהלך המשתה שוב שואל המלך את אסתר מה היא רוצה, כנראה הוא מבין ומרגיש שיש משהו מעבר ולכן שואל אותה מה היא רוצה, אולם היא אומרת לו שהיא רוצה לעשות משתה נוסף, מצומצם רק היא, המלך והמן למחרת ואז היא תגיד למלך מה שהוא רוצה שהיא תגיד לו.

ט וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב; וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת-מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְלֹא-קָם וְלֹא-זָע מִמֶּנּוּ--וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי, חֵמָה.
י וַיִּתְאַפַּק הָמָן, וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.
יא וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
יב וַיֹּאמֶר, הָמָן--אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ.
יג וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
יד וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ. {ס}

פס' ט'-י"ד

המן יוצא מהמשתה שמח וטוב לב, כמו שאסתר תכננה, אולם כאשר הוא מגיע לשער המלך ורואה את מרדכי שלא מתייחס אליו זה שוב מרגיז אותו. אולם הוא מתאפק ומגיע לבית, שולח לקרוא לכל החברים שלו ולאשתו, הוא מספר להם על הכבוד שקיבל, על כך שהמלך והמלכה ערכו משתה והזמינו רק אותו וגם למחרת הוא מוזמן למשתה החשוב הזה.

אבל כל זה לא שווה לו כאשר הוא רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך ומתעלם ממנו. 

זרש אשתו של המן מציעה לו שיעשו עץ גבוה, 50 אמה, והוא יגיד בבוקר למלך שיתלו את מרדכי עליו ואז הוא יוכל ללכת למשתה בערב עם המלך וכולם יהיו שמחים.

המן חושב שזה רעיון טוב ומכין את העץ.

אסתר פרק ד'

א וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.
ב וַיָּבוֹא, עַד לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ: כִּי אֵין לָבוֹא אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ שָׂק.
ג וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ--אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד; שַׂק וָאֵפֶר, יֻצַּע לָרַבִּים.

ד ותבואינה (וַתָּבוֹאנָה) נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ, וַיַּגִּידוּ לָהּ, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה, מְאֹד; וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת-מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו--וְלֹא קִבֵּל.
ה וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ, וַתְּצַוֵּהוּ, עַל-מָרְדֳּכָי--לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה.
ו וַיֵּצֵא הֲתָךְ, אֶל-מָרְדֳּכָי--אֶל-רְחוֹב הָעִיר, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ.

פס' א'-ו'

מדרכי שומע מה שנעשה, על המכתבים, הוא קורע את בגדיו, לובש שק ושם אפר על ראשו, כל אלה הם ביטויים לאבל. הוא יוצא לעיר וזועק, כך הוא הולך עד שהוא מגיע לשער המלך אולם הוא לא יכול להיכנס כי לא נהוג להגיע ככה לשער המלך, זה לא מכבד.

מציינים לנו שבכל המדינות שהתקבלו המכתבים היהודים נמצאים באבל כבד, הם צמים ובוכים, לובשים בגדי אבלות, שק ושמים על עצמם אפר.

הנערות של אסתר המלכה מגיעות אליה ומספרות לה על מרדכי, שהוא נמצא בשער המלך לבוש בשק והיא מתחלחלת מכך, היא לא מבינה למה הוא מתנהג ככה והיא שולחת לו בגדים שילבש ויוכל להיכנס, מבחינתה הוא מבייש אותה, היא לא יכולה להכניס אותו ככה למרות שהיא המלכה.

היא קוראת לאחד מסריסי המלך ושולחת אותו לדבר עם מרדכי ולשאול אותו למה הוא מתנהג ככה.

אסתר לא יוצאת אליו בעצמה, היא כנראה לא רוצה שיראו אותה ככה איתו, והיא מעדיפה לשלוח שליח לשמוע ממנו מה קרה.

זה גם מראה על הניתוק שלה, היא לא מודעת לצו של המן, היא לא מודעת למה שקורה עם העם שלה ובכלל בממלכה, היא נמצאת בארמון, חיה חיים אחרים לגמרי ממה שיש בחוץ.

ז וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ; וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)--לְאַבְּדָם.
ח וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם, נָתַן לוֹ--לְהַרְאוֹת אֶת-אֶסְתֵּר, וּלְהַגִּיד לָהּ; וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ, לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו--עַל-עַמָּהּ.
ט וַיָּבוֹא, הֲתָךְ; וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר, אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי.

פס' ז'-ט'

מרדכי מספר לסריס המלך את כל מה שקרה, על הכסף שלקח המן ואת הצו שאומר שיש להרוג את כל היהודים, הוא נותן לו את המכתב שיראה לאסתר ולבקש ממנה ללכת למלך ולהתחנן על העם שלה.

זהו, אין יותר להסתיר את המוצא, זה אולי מה שיוכל להציל אותם, עצם זה שאסתר המלכה המועדפת על המלך היא שייכת לעם שהוא רוצה להשמיד.

השליח חוזר להגיד לאסתר את דברי מרדכי.

י וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל-מָרְדֳּכָי.
יא כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה; וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם.
יב וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי, אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.

פס' י'-י"ב

אסתר אומרת לשליח שכל עבדי המלך וכל האנשים בממלכה יודעים שמי שייכנס לחצר הפנימית של המלך מבלי שהמלך ייקרא לו, ימות, אלא אם יושיט המלך את שרביט הזהב והיא לא נקראה אל המלך 30 יום, חודש שלם שאסתר לא ראתה את המלך, הוא לא קרא לה ולכן היא חוששת שהמלך יהרוג אותה, היא מרגישה ירידה במעמד שלה למרות שהיא המלכה הוא לא קרא לה חודש.

במהלך החודש הזה מן הסתם היה עם נשים אחרות מבית הנשים. היא חוששת למעמד שלה.

השליח חוזר להגיד למרדכי את דברי אסתר.

יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים.
יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

פס' י"ג-י"ד

מרדכי משיב שיגידו לאסתר שהיא לא תחשוב שהיא יכולה להימלט בבית המלך מכל היהודים כי אם היא תחריש עכשיו, זאת אומרת, תשתוק עכשיו, הם כולם ימותו או שהיהודים יינצלו אבל כולם יזכרו שהיא לא עשתה עבורם כלום.

המשפט האחרון שהוא אומר לה זה מעין רמיזה לכך שאולי יש לה עוד תפקיד בעולם, שלא סתם היא נבחרה למלכות אלא כדי שאם יגיע הרגע הזה היא תוכל לנצל את המעמד שלה ואת ההשפעה שלה ולהציל את העם שלה.

הוא גם מעביר עליה מעין ביקורת סמויה, שהיא יושבת לה בארמון מנותקת מהכל וחושבת רק על עצמה ולא על העם שלה.

טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי.
טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.
יז וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.

פס' ט"ו-י"ז

אסתר משיבה למרדכי שייכנס את כל היהודים הנמצאים בשושן, שיצומו עליה, בלי אוכל ובלי שתייה שלושה ימים והיא והנערות שלה גם יצומו והיא תלך אל המלך למרות שלא קרא ונגד החוקים ואם היא תמות, אז היא תמות.

אסתר מתעשתת, היא מבינה שלמרות הפחד העצמי שלה מכך שיקרה לה משהו היא צריכה לראות מעבר, כי אם באמת היהודים יינצלו בדרך אחרת הם כולם יזכרו שהיא לא עשתה עבורם כלום וזה יתנקם בה. לכן היא מחליטה בכל זאת ללכת למלך למרות שלא קרא לה.

כאשר היא אומרת למרדכי, כאשר אבדתי, אבדתי, היא רומזת לו שזה בגללו אם יקרה לה משהו, הוא יהיה אשם בזה, היא מנסה לעורר בו רגשות אשם.

מרדכי עושה כל מה שאסתר ציוותה עליו.

מאתר ויקיפדיה

אסתר פרק ג'

א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--וַיְנַשְּׂאֵהוּ; וַיָּשֶׂם, אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל, כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
ב וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן--כִּי-כֵן, צִוָּה-לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַי--לֹא יִכְרַע, וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה.
ג וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ--לְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר, אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ.
ד וַיְהִי, באמרם (כְּאָמְרָם) אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע, אֲלֵיהֶם; וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי--כִּי-הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר-הוּא יְהוּדִי.
ה וַיַּרְא הָמָן--כִּי-אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה.
ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ--כִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי.
ז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר--הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר. {ס}

פס' א'-ז'

בפרק ג' אנו מכירים לראשונה את המן, אנו מכירים את השושלת שלו, מאיפה הוא מגיע, והמוצא שלו הוא אגג, אותו מלך עמלק ששאול בן קיש (המשפחה של מרדכי) חמל עליו ולא הרג אותו ולכן ה' לקח ממנו את המלוכה. והנה שנים, אלפי שנים, אחר כך שני הצאצאים נפגשים, מדרכי, צאצא של שאול והמן, צאצא של אגג.

אחשוורוש מרומם את המן מכל השרים, הוא קרוב אליו והמן מגיע לעמדת כוח כזו שכל מי שנמצא בשער המלך משתחווה לו ברגע שהוא רואה אותו כי כך ציווה המלך. אולם מרדכי לא משתחווה ולא כורע. 

עבדי המלך לא יודעים למה הוא עובר על מצוות המלך ולא משתחווה להמן, הם גם שואלים אותו אבל הוא לא מתייחס אליהם. מכאן אנו מבינים שגם מדרכי הסתיר את המוצא שלו ואחרי כל השנים האלה בשושן הבירה ואחרי השנים שהוא נמצא בשער המלך, אף אחד לא יודע מה המוצא שלו. אנו הקוראים יודעים מה הסיבה לכך שמרדכי אינו משתחווה, בגלל שהוא יהודי.

עבדי המלך מספרים להמן שמדרכי לא משתחווה אליו כי הוא יהודי, כאן הוא כנראה כבר סיפר להם את הסיבה אחרי שלחצו עליו הרבה, המן רואה שמרדכי לא כורע לו ולא משתחווה לו והוא רותח מכעס. הוא לא רוצה לפגוע רק במדרכי כי מבחינתו זה מבזה אותו אלא הוא מחליט שהוא רוצה להשמיד את כל היהודים במלכות אחשוורוש בגלל מרדכי, כי זה העם של מדרכי.

כל זה קורה בחודש ניסן בשנה ה-12 למלכות אחשוורוש.

נחזור לחשבון שלנו, המשתה נערך בשנה השלישית למלכות אחשוורוש, אסתר נבחרה בשנה השביעית בערך למלוך יחד עם אחשוורוש ועכשיו הסיפור מתרחש בשנה ה-12 למלכות אחשוורוש, זאת אומרת שאסתר היא המלכה כבר 5 שנים בערך ואף אחד לא יודע מה המוצא שלה, 5 שנים מדרכי נמצא בשער המלך, כולם מכירים אותו אולם כנראה לא יודעים מה המוצא שלו עד שהוא מספר להם.

ח וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם.
ט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.
י וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--צֹרֵר הַיְּהוּדִים.
יא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.

פס' ח'-י"א

המן אומר לאחשוורוש שיש עם אחד, שמפוזר בין כל העמים והדת שלהם שונה והם לא עושים את דת המלך, הכוונה כאן היא כנראה כפולה, גם שהדת שלהם שונה וגם שהם עוברים על חוקי המלך (דת במגילה הכוונה גם לחוק). הוא מבקש מהמלך לאבד אותם, הכוונה היא להשמיד את העם הזה. הוא מבקש מהמלך 10,000 כסף כדי להביא לגנזך המלך.

המלך בלי לשאול אפילו נותן להמן את הטבעת שלו, ואומר לו שהוא יכול גם לקבל את הכסף שביקש ושיעשה עם העם הזה מה שהוא רוצה.

שוב אנחנו חוזרים לתכונות האופי הבעייתיות של המלך, כאן הוא שוב מצטייר כמישהו שלא אכפת לו מהעם שלו. הרי העם היהודי שנמצא בממלכה שלו הוא חלק מהממלכה, הם נתינים שלו, כנראה שרובם גם נאמנים ורוצים לחיות שם בטוב והנה הוא אומר להמן שהוא יכול להשמיד עם שלם כי הוא רוצה והוא לא שואל אותו למה, הוא לא מנסה לשכנע אותו לבטל את זה. כלום.

יב וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.
יג וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.
יד פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים--לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה.
טו הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה. {ס}

פס' י"ב-ט"ו

סופרי המלך מוציאים מכתבים לכל המדינות בכל השפות שיש בשם המלך אחשוורוש, חתומים על ידי טבעת המלך ובהם נכתב שיש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ויש כאן פירוט מה זה אומר את כולם, נערים, זקנים, טף (ילדים קטנים) ונשים ביום אחד, היום הזה יהיה שלוש עשר לחודש השניים עשר, חודש אדר. וכל הרכוש שלהם אפשר לבזוז.

המכתבים נכתבים בחודש הראשון, התאריך שנקבע להרוג את היהודים הוא בחודש השנים עשר, זאת אומרת שנה שלמה היהודים וכל תושבי הממלכה יאלצו לחיות יחד ולהמשיך בחייהם כביכול כרגיל כאשר הם יודעים שיגיע חודש אדר וביום ה-13 השכנים שלהם הולכים להרוג אותם.

המכתבים מגיעים לכל המדינות והעיר שושן נבוכה, כנראה בגלל תוכן המכתב, זה משהו מאוד קשה לקריאה, ומשהו שקשה לדרוש מהאנשים, הרי הם שכנים שלהם, אולי חלקים התחתנו איתם, הם מעורבים בקהילה בצורה כזו שאין לאף אחד אינטרס להרוג אותם אלא רק בגלל שהמלך אמר.

אולם, אומנם הפור נפל על החודש ה-12 אבל זה שיחק לטובת המן, כי אם היה מוציא הנחיה להרוג את כולם עכשיו, הרוב לא היו משתפים פעולה, זה היה להם מוזר, סתם להרוג את השכנים שלהם כי הם יהודים? אבל אם עוברת שנה שלמה שבה יודעים את החוק הזה, לאט לאט זה יחלחל לאנשים, כל עבירה קטנה או חוסר נימוס יכולים להוביל את האדם לומר לעצמו, היהודים האלה חושבים את עצמם, לא סתם המלך הוציא צו להרוג אותם, מגיע להם.

לאט לאט זה מחלחל במשך שנה שלמה והתוצאה היא בפרק ט'. שהיו אנשים שתקפו את היהודים.

אסתר פרק ב'

א אַחַר, הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כְּשֹׁךְ, חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--זָכַר אֶת-וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, וְאֵת אֲשֶׁר-נִגְזַר עָלֶיהָ.
ב וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי-הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו: יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת, טוֹבוֹת מַרְאֶה.
ג וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים, בְּכָל-מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים, אֶל-יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים; וְנָתוֹן, תַּמְרֻקֵיהֶן.
ד וְהַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ--תִּמְלֹךְ, תַּחַת וַשְׁתִּי; וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ כֵּן. {ס}

פס' א'-ד'

לאחר המקרה אחשוורוש נרגע אולם הוא זוכר את מה שושתי עשתה ואת העונש שנגזר עליה והמשימה למצוא מלכה חדשה יוצאת לפועל. המשרתים של אחשוורוש יוצאים לאסוף עבורו נערות בתולות ויפות. הם יוצאים לכל המדינות במלכות שלו, זאת אומרת, 127 מדינות ואוספים משם את כל הנערות הבתולות היפות ומביאים אותם לשושן הבירה. הנערה שתמצא חן בעיני המלך היא תהיה המלכה במקום ושתי.

יש כאן משהו מאוד מאוד בעייתי, מעבר למה שנעשה כלפי ושתי זה כבר משהו שנעשה כלפי העם שלו, הוא בעצם לוקח לעצמו את כל הנערות הבתולות היפות ומה יעשו שאר הגברים בממלכה? עם מי הם יתחתנו? הם נשארים כביכול עם סוג ב', עם הנערות הפחות יפות, הפחות טובות. זה משהו שיכול להתחיל מרמור אצל העם, זה לא פייר, למה המלך לוקח לעצמו ולא משאיר לנו כלום?

בנוסף אין כאן שום התייחסות לרצון הנערות, האם הן רוצות להיות עם המלך, הרי זה שלוקחים אותן מהמדינה שלהן ומעבירים אותן לשושן הבירה אומר שהן עוזבות את המשפחה שלהן והן כנראה לא יראו אותם יותר.

זאת אומרת שבהחלטה של אחשוורוש על העונש של ושתי יש פגיעה מאוד גדולה בעם שלו, הוא פוגע גם בגברים, כי הוא לוקח להם את הנשים שהם יכולים להתחתן איתן וגם בנשים שהוא מתייחס אליהן כאל חפץ, אין להן רגשות ורצונות, לא שואלים אותן אם הן רוצות ללכת לשושן הבירה אלא לוקחים אותן לשם.

כאן רואים עוד תכונת אופי של המלך, הוא אנוכי, אגואיסט, חושב רק על עצמו ולא רואה מעבר.

ה אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ--אִישׁ יְמִינִי.
ו אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה--אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.
ז וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה, הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ--כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם; וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר, וְטוֹבַת מַרְאֶה, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ, לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת.
ח וַיְהִי, בְּהִשָּׁמַע דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה, אֶל-יַד הֵגָי; וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל-יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.
ט וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו, וַיְבַהֵל אֶת-תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת-מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ, וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת-לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת-נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב, בֵּית הַנָּשִׁים.
י לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ: כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ, אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד.
יא וּבְכָל-יוֹם וָיוֹם--מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ, לִפְנֵי חֲצַר בֵּית-הַנָּשִׁים: לָדַעַת אֶת-שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, וּמַה-יֵּעָשֶׂה בָּהּ.

פס' ה'-י"א

בחלק הזה מסופר לנו על דמויות חדשות בעלילה, יש את מרדכי שהוא איש יהודי, הוא חי בשושן הבירה ויש לנו כאן תיאור של השושלת שלו, הוא לא סתם יהודי שגר שם אלא יש לו ייחוס. נזכיר שקיש היה אביו של שאול המלך הראשון.

אגב המושג יהודי שמופיע במגילה הוא נכון מכיוון שהם משבט יהודה, מממלכת יהודה, לכן הם נקראים יהודים, והם הגיעו לשם לאחר חורבן בית המקדש, האימפריה הבבלית הגלתה אותם לבבל ולאחר מכן האימפריה הפרסית כבשה את בבל וכך היהודים בגלות הפכו לנתינים של האימפריה הפרסית.

למרדכי יש את בת דודו, אסתר, אין לה הורים והוא מגדל אותה כאילו הייתה בתו. 

ומגיע היום שמתבצע הציווי של המלך, לאסוף את כל הנשים הבתולות היפות וציינו לנו מקודם שאסתר יפת תואר וטובת מראה, זאת אומרת, מאוד יפה, והיא נלקחת על ידי הגי שומר הנשים לבית המלך בשושן הבירה.

בפסוק ט' כאשר נאמר הנערה מוצאת חן בעיניו, הכוונה לא למלך אחשוורוש אלא להגי שומר הנשים, אסתר מוצאת חן בעיניו והוא דואג לה יותר מאשר לאחרות כנראה. הוא דואג לתת לה את התמרוקים שלה, ואת האוכל שלה וגם נותן לה 7 נערות שישרתו אותה. בכך הוא מרומם אותה מעל האחרות ואולי, רק אולי, זה משהו שגרם לאסתר להתבלט מעבר לנערות האחרות ולכן היא נבחרה, אבל אפשר רק לנחש.

אסתר לא מספרת על המוצא שלה כי מרדכי ציווה עליה לא להגיד, לא ברור למה, הרי אין כביכול סכנה ליהודים באימפריה הפרסית, נראה שהם השתלבו טוב ואני בספק שכולם הסתירו את המוצא, אבל אולי בגלל הגלות ומה שקרה להם מרדכי חושש ומעדיף להסתיר זאת.

ואולי הוא חושב שאם המלך יידע מה המוצא של אסתר זה ישפיע על הבחירה שלו והוא לא יבחר. לא ברור מה מרדכי מצפה שיקרה, האם הוא רוצה שאסתר תיבחר או שלא, קשה לומר.

אבל הוא דואג לה מאוד וכל יום הוא מתהלך לפני חצר בית הנשים כדי לדעת מה קורה עם אסתר. 

יב וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ--כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים.
יג וּבָזֶה, הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל-הַמֶּלֶךְ--אֵת כָּל-אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ, לָבוֹא עִמָּהּ, מִבֵּית הַנָּשִׁים, עַד-בֵּית הַמֶּלֶךְ.
יד בָּעֶרֶב הִיא בָאָה, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי, אֶל-יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ, שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים: לֹא-תָבוֹא עוֹד אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם-חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם.

פס' י"ב-י"ד

בחלק הזה מסופר לנו מה קורה עם הנערות שמגיעות לבית המלך. והתיאור הוא קשה. כל נערה ונערה שמגיעה לבית המלך נמצאת שם קודם כל 12 חודשים, שנה שלמה שבמהלכה חצי שנה היא בשמן המור וחצי שנה בבשמים, זאת אומרת מכינים אותה טוב טוב, ורק לאחר שנה היא מגיעה למלך, היא נשארת איתו לילה ובבוקר חוזרת לבית הנשים לידי שומר הפילגשים, זה כבר רומז לנו מה יהיה העתיד שלהן, ואותה נערה לא תבוא שוב אל המלך אלא אם הוא ירצה ויקרא לה.

זאת אומרת שהוא לוקח נערה בתולה ויפה, הוא מכין אותה לקראתו במשך שנה שלמה, עושים לה ממש מייקאובר והיא "זוכה" כביכול לבלות איתו לילה אחד וזו ההזדמנות היחידה שלה להשאיר רושם כלשהו על המלך, ולאחר אותו לילה שהוא שוכב איתה, הוא מחזיר אותה לבית הנשים, היא לא חוזרת לבית שלה, היא לא יכולה גם להתחתן עם אף אחד אחר כי היא שייכת למלך וזהו. הוא גמר לה את החיים. אולי היא תזכה להיפגש איתו שוב ואולי היא תזכה להיכנס להריון ואז לפחות יהיה לה משהו, אולם זה לא קורה לכולן ויש לו המון נשים שם בארמון הזה, בבית הנשים, שיושבות שם ויישבו שם שנים ללא מעש ובלי בעל ובלי ילדים ובלי חיים רק כי הוא החליט.

טו וּבְהַגִּיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר בַּת-אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח-לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֹא בִקְשָׁה דָּבָר--כִּי אִם אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס-הַמֶּלֶךְ, שֹׁמֵר הַנָּשִׁים; וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן, בְּעֵינֵי כָּל-רֹאֶיהָ.
טז וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת--בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ.
יז וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי.
יח וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו--אֵת, מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר; וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ.
יט וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת, שֵׁנִית; וּמָרְדֳּכַי, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ.
כ אֵין אֶסְתֵּר, מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת-עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ, מָרְדֳּכָי; וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ. 

פס' ט"ו-כ'

מגיע תור אסתר והיא נלקחת אל המלך, אין מילה אחרת חוץ מנלקחת, כל הנשים האלו נלקחות ללא רצונן, היא לא אומרת דבר אלא רק מה שהגי סריס המלך אומר לה, היא מוצאת חן בעיני כל מי שרואה אותה. כאשר קוראים זאת לא ברור האם אכן היה האופי שלה כזה שהיא מסתדרת עם כולם או שהיא יודעת לאן היא נכנסת ומשחקת את המשחק, בלית ברירה כמובן כי האפשרות השנייה היא כנראה מוות.

אסתר מגיעה למלך אחשוורוש בחודש העשירי, חודש טבת (במגילה יש לחודשים העבריים שמות ולא רק מספרים) בשנה השביעית למלכותו. 

נעשה רגע חשבון. המשתה נערך בשנה השלישית למלכות אחשוורוש, הוא קיבל החלטה באמצע השנה, כי הרי 180 יום היה משתה לכל המדינות ואז עוד שבוע משתה בשושן הבירה, זאת אומרת 187 ימים ואז התקבלה ההחלטה למצוא מישהי אחרת במקום ושתי והם יצאו לדרך, ועכשיו בשנה השביעית אסתר מגיעה לאחשוורוש? זאת אומרת שעברו 4 שנים בערך מרגע שהתקבלה ההחלטה ועד שאסתר הגיעה.

4 שנים בהן הנערות נמצאות בבית הנשים ומחכות לתור שלהן להיכנס ללילה אחד אצל המלך, 4 שנים שכל לילה הוא שוכב עם נערה בתולה אחרת, 4 שנים בהן נמצאות בבית הנשים, נערות שלא זכו להתקבל ללילה נוסף והן תקועות שם לתמיד.

אסתר מגיעה אל המלך ומוצאת חן בעיניו, הוא ממליך אותה למלכה במקום ושתי. הוא עושה משתה גדול לכולם וכל אותו זמן אסתר לא מספרת על המוצא שלה. וכל אותו זמן מרדכי יושב בשער המלך. 

אם נחזור לחישוב שלנו ונתייחס לפסוק י"ט שאומר ששוב אוספים בתולות, כנראה לא הסתפקו בכך שלאחר ההחלטה הם אוספים את כל הבתולות במדינה אלא היה לכך המשך, הם אספו בתולות, הוא לא מצא את המלכה שהוא מחפש והם המשיכו לאסוף עבורו בתולות. כנראה במשך כל 4 השנים או רק בחלק מהזמן כי כתוב "שנית" זאת אומרת פעם שנייה, אז כנראה אסתר נאספה בפעם הראשונה וגם אז זה אומר שהיא חיכתה כנראה 4 שנים בבית הנשים עד שהגיעה למלך. וכל אותן 4 שנים כנראה מרדכי יושב שם בשער המלך ומחכה לראות מה קורה עם אסתר.

4 שנים של חוסר וודאות.

כא בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ; קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ.
כב וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי.
כג וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל-עֵץ; וַיִּכָּתֵב, בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים--לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. 

פס' כ"א-כ"ג

באחד הימים לאחר המלכת אסתר, מרדכי יושב כהרגלו בשער המלך, ובגתן ותרש, שני סריסי המלך מבקשים להתנקש בו. לא ידוע למה ומה הסיבה אולם מרדכי נמצא באיזור, שומע על התוכנית ומספר לאסתר המלכה. אסתר המלכה מספרת למלך בשם מדרכי. המלך חוקר זאת, מוצא שזה נכון והם ניתלים על עץ כעונש. הדבר נכתב בספר דברי הימים של המלך, כנראה היה ספר שנהוג היה לכתוב את קורות המלך.

הקטע הקטן הזה של שלושה פסוקים מציג את המלך בצורה אחרת לגמרי ממה שראינו עד עכשיו. עד עכשיו אחשוורוש מצטייר כמפונק, ילדותי, אכזרי גם, אנוכי, אימפולסיבי, חושב רק על עצמו ואילו בפסוקים אלו הוא  פתאום מראה צד אחר, מספרים לו שרוצים להתנקש בחייו והוא מתנהג באופן שקול, הוא חוקר, הוא בודק ורק לאחר שגילה שזה נכון הוא נותן להם עונש, שיתלו אותם על עץ. זאת לעומת ההתנהלות שלו במקרה של ושתי שהוא ישר כינס את השרים שלו וביקש להתייעץ איתם ורצה באותו רגע לקבל החלטה, הוא לא דיבר עם ושתי ולא שאל אותה ולא ניסה לברר מה קרה, אלא קיבל החלטה שיש לעשות משהו.

הוא גם לא מתייעץ כאן עם אף אחד, הוא החליט שזה העונש וזה מה שקורה, כאן הוא מתנהג כמו מלך.

מאתר קסם התנ"ך

אסתר פרק א'

א וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ--שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה.
ב בַּיָּמִים, הָהֵם--כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
ג בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו: חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת--לְפָנָיו.
ד בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.
ה וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה--שִׁבְעַת יָמִים: בַּחֲצַר, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ.
ו חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ--וְדַר וְסֹחָרֶת.
ז וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים; וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ.
ח וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס: כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ--לַעֲשׂוֹת, כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ. {ס}

פס' א'-ח'

החלק הראשון של אסתר פרק א' הוא רקע לעלילה, לסיפור. הוא מציג לנו קודם כל את אחשוורוש, שהוא מלך האימפריה הפרסית שיש בה 127 מדינות ושושן היא עיר הבירה.

בשנה השלישית למלכות של אחשוורוש הוא עושה משתה לכל השרים והעבדים והחיילים, הפרתמים (הכוונה לאצולה) ושרי מדינות, שאם נתייחס למספר המדינות זה בעצם 127 שרים ואולי אפילו יותר כי לא מפורט כאן אילו שרים הוא הזמין. 

המטרה של כל התיאור הזה בעצם זה להראות את העושר שלו, כמו שכתוב בפסוק ד' (להקריא). כל המשתה הזה נמשך 180 יום שזה בעצם חצי שנה (שנה זה 365 ימים ואם נחלק לשניים זה יוצא 182.5 ימים) גם משך הזמן של המשתה מעיד על העושר הרב של אחשוורוש, עצם זה שיש לו יכולת במשך חצי שנה לארח המון אנשים אומר שהוא מאוד מאוד עשיר.

לאחר שהמשתה הזה נגמר הוא עושה עוד משתה קטן לכל העם בשושן הבירה במשך שבוע בחצר שלו, בגינת המלך. בפסוקים ו'-ז' יש תיאור מפורט של המשתה והחלק מסתיים בפסוק ח' שאומר לנו שמותר לשתות חופשי, הכל לפי רצון האנשים, אין אונס הכוונה שלא מכריחים אף אחד, וכך היה נהוג בגלל ציווי המלך.


ט גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים--בֵּית, הַמַּלְכוּת, אֲשֶׁר, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
י בַּיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן--אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
יא לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת: לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.
יב וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר, בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ. {ס}

פס' ט'-י"ב

פסוק ט' פותח בהוספת פרט נוסף לעלילה, במקביל למשתה שעושה המלך אחשוורוש, גם אשתו ושתי עושה משתה לנשים בבית. הפרט הזה חשוב לעלילה כי מכאן אנו מבינים שכנראה כל המשתה הזה שהיה חצי שנה וגם המשתה הנוסף בשושן הבירה לא כלל את הנשים, אלא רק את הגברים.

ביום השביעי, ביום האחרון של המשתה, אחשוורוש היה מבושם היטב מהיין והוא אומר לשבעת הסריסים שלו להביא את ושתי המלכה מהמשתה שלה אליו בכתר מלכות כדי שכולם יראו כמה היא יפה. אם קוראים את הפסוק והולכים לפי הפשט ניתן להבין מכאן שהוא רצה שהיא תבוא רק עם כתר מלכות, זאת אומרת, עירומה לגמרי.

ושתי מסרבת לבקשה של המלך, לא אומרים מדוע אבל שוב, ניתן להסיק בין השורות למה. אולי בגלל הבקשה לבוא ולהציג את עצמה כאילו היא חפץ ולא המלכה, אשתו של המלך, היא כנראה ראתה בכך פגיעה בכבודה, גם אם נתייחס לפירוש שהוא ביקש ממנה לבוא עירומה רק עם כתר, יש בכך משהו עוד יותר משפיל, אתה המלך והבעל שלה, אתה אמור לדאוג לה ולכבד אותה ובבקשה שלו הוא עושה את ההיפך, הוא משפיל אותה.

המלך כועס על הסירוב של ושתי, כנראה בגלל שהיה שיכור ובעיקר כי הוא המלך והוא רגיל שעושים מה שהוא מבקש, גם אם זו בקשה לא ריאלית ומשפילה כנראה.

יג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים: כִּי-כֵן, דְּבַר הַמֶּלֶךְ, לִפְנֵי, כָּל-יֹדְעֵי דָּת וָדִין.
יד וְהַקָּרֹב אֵלָיו, כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס מַרְסְנָא, מְמוּכָן--שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה, בַּמַּלְכוּת.
טו כְּדָת, מַה-לַּעֲשׂוֹת, בַּמַּלְכָּה, וַשְׁתִּי--עַל אֲשֶׁר לֹא-עָשְׂתָה, אֶת-מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בְּיַד, הַסָּרִיסִים. {ס}

פס' י"ג-ט"ו

המלך פונה לחכמים שלו ולשרים ושואל מה לעשות עם ושתי המלכה שלא עשתה מה שהוא ביקש. המשפט הזה מקטין את אחשוורוש ואפשר מכאן להתחיל להבין כמה דברים על האופי שלו. זה מקטין כי הוא המלך, הוא חולש על אימפריה של 127 מדינות, הוא עשיר מאוד, הוא הצליח להגיע לזה בזכות יכולת כלשהי שיש לו והנה הוא מבקש עצה מהחכמים שלו איך להתמודד עם אשתו? אתה המלך, אתה אמור להתמודד איתה לבד ובטח שלא לשתף את כל האנשים בבעיות בנישואים שלך.

עוד דבר, זה שהוא רוצה להעניש אותה ורוצה להתייעץ עם אחרים איך להעניש אותה גם מעיד על כך שהוא רגיל שעושים מה שהוא רוצה ומי שלא עושה את זה, יקבל עונש בהתאם.

טז וַיֹּאמֶר מומכן (מְמוּכָן), לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה: כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
יז כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו--וְלֹא-בָאָה.
יח וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס-וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-דְּבַר הַמַּלְכָּה, לְכֹל, שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ; וּכְדַי, בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.
יט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר: אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה.
כ וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, כִּי רַבָּה הִיא; וְכָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן--לְמִגָּדוֹל, וְעַד-קָטָן.
כא וַיִּיטַב, הַדָּבָר, בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְהַשָּׂרִים; וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ, כִּדְבַר מְמוּכָן.
כב וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ. {ס}

פס' ט"ז-כ"ב

ממוכן השר אומר לאחשוורוש שבסירוב של ושתי למלך היא פגעה לא רק במלך אלא גם בכל השרים והעמים במדינות המלך. והוא מסביר את ההיגיון שלו, הוא טוען שהעובדה שהמלכה סירבה למלך יצא לכל הנשים בממלכה והן יבזו את הבעלים שלהן ולא יקשיבו להן יותר, כי הן יגידו, הנה ושתי המלכה לא עשתה מה שהמלך אומר אז למה שאני אעשה?

ואז הוא מציע להעביר חוק שושתי לא תבוא יותר לפני אחשוורוש והוא ייתן את המלכות שלה למישהי אחרת. וכל הנשים בממלכה ישמעו שמי שלא עושה את מה שבעלה מבקש זה מה שיכול לקרות לה והן ייתנו להם כבוד.

המלך אחשוורוש מסכים ושולח מכתבים עם החוק החדש שאומר שכל איש הוא המחליט בבית.

זה קטע קשה לקריאה כי ושתי נענשת כאן על העצמאות שלה, על כך שהיה לה רצון כלשהו והיא עמדה עליו, היא גם נענשת למען יראו וייראו כל נשות הממלכה שלא יקבלו רעיונות להמרות את פי בעליהן אלא שיעשו רק מה שהבעל אומר. גם זה שיצא החוק בסוף הוא קשה, ניתן רק לדמיין מה קורה לזוגות שהמצב מלכתחילה לא היה שם טוב והבעל מקבל את החוק החדש ורואה פה הזדמנות להשליט טרור בביתו כי החוק אומר, ואולי זוגות שהיו שיוויונים וקיבלו את החוק, איך זה השפיע עליהם? ניתן רק לשער את כל זה, אבל ההחלטה נפלה, ושתי מסולקת מהמלכות, כנראה מבלי שיגידו לה ובלי שתהיה לה מילה בנושא ומאותו רגע היא כבר לא המלכה.

אבל היא לא חוזרת לביתה, היא נשארת שם וזה עוד יותר מגדיל את ההשפלה, להישאר שם ולראות נשים אחרות מגיעות ואחת מהן תהיה המלכה במקומה רק בגלל שעמדה על שלה.

מאתר הארכיון הציוני

בינגו ליום המשפחה

 לקראת יום המשפחה הכנתי בינגו עם שמות בני המשפחה

בני משפחה:

אבא

אמא

סבתא

סבא

דוד

דודה

בן דוד

בת דודה

סבתא רבתא

סבא רבא

נכד

נכדה

נין

נינה

חם

חמות

חותן

חותנת

מצ"ב לוחות בינגו

חוק חינוך חובה חינם - האומנם?

 חוק חינוך חובה חינם זכה גם לכינוי חחחח וקצת בצדק, מדובר על חינוך חינם אולם בפועל יש תשלומי הורים שיכולים גם להגיע לאלפי שקלים.

גם החלק של החובה יש כלפיו יחס מזלזל, יש הורים שנוהגים לאשר לילדים שלהם לא להגיע לבית הספר כי הם קצת לא חשים בטוב, כי יורד גשם, כי הם נסעו לאילת, כי הם נסעו לטיול בצפון, כי הם טסו לחו"ל ותמיד איכשהו זה על חשבון בית ספר ולא חלילה בימי החופשה (שעליהם הורים לילדים קטנים מתלוננים).

אבל לא בזה אני רוצה להתמקד אלא בחלק של החובה והחינם. זה חוק סוציאליסטי, ולמרות שברוב המקרים אני מגדירה את עצמי קפיטלסטית, אני מאוד בעד חוק חינוך חובה חינם.

למה?

בעיניי חינוך הוא הבסיס להכל! חינוך הוא הבסיס לערכים, לידע בסיסי, להתנהלות בחברה, להתמודדות עם מוסד, להתמודדות עם תסכולים וכשלונות וחוסר הצלחה ומצד שני התמודדות עם הצלחה וכישרון ואמונה באדם. בזכות החינוך אפשר להוריד את רמת הפשיעה, את הבורות, את חוסר ההשכלה ואפשר להתקדם הלאה ולהגיע למקומות מופלאים.

אם בתי הספר יהפכו לפרטיים זה רק יגדיל את הפער שקיים בחלק מהמקומות ויוביל למצב שאי אפשר יהיה לחיות פה כמו שצריך. העשירים יהיו בחברות סגורות והעניים שלא יכולים לדאוג לחינוך יהיו יותר בורים ותהיה יותר פשיעה ותסכול. בתי הספר כפי שהם בנויים היום משלבים בתוכם תלמידים מבתים שונים, מחברות שונות, דבר שתורם לתלמידים עצמם שמכירים את החברה במדינה וזה פותח אותם לדברים אחרים במקום שהם יהיו סגורים בחיים האישיים שלהם עם אנשים שדומים להם, זה מוציא אותם מאיזור הנוחות ומלמד אותם על עצמם ועל אחרים.

אומנם על חינם משלמים אבל במקרה של חינוך אני מוכנה לשלם, אני מוכנה לשלם מיסים כדי שיהיה חינוך חובה חינם לכל הילדים במדינה מגיל 3 עד 18. כי זה מה שיקדם את דור העתיד לעתיד. הם יקבלו כל כך הרבה.

השכלה וידע - לדעתי חייבים ללמוד הכל, כל המקצועות האפשריים כדי שיהיה להם ידע בסיסי להתנהל בחברה, שתהיה להם היכולת לנהל שיחה ולהפגין ידע. תנ"ך, גיאוגרפיה, היסטוריה, אזרחות, אנגלית, עברית, ספרות, ידע במתמטיקה כי גם את זה צריך לפעמים בחיים, בעיקר אחוזים, סטטיסטיקה, הסתברות ועוד. גם בלי משוואות לא היינו יכולים לתפעל תוכנות מסויימות ועוד מקצועות רבים.

התמודדות עם כישלון/חוסר הצלחה - בחיים לא תמיד מצליחים, לא תמיד מקבלים מה שרוצים וזה מוביל לתסכול, אבל כשנמצאים במערכת וחווים את זה מדי פעם לומדים להתמודד עם התסכול הזה, לומדים איך להגיב לחוסר הצלחה, לומדים לשאוף גבוה כדי להצליח, לומדים לא לוותר ולנסות שוב ולהשתפר.

התמודדות עם הצלחה - בחינוך לומדים גם לגלות הצלחה, איך זה מרגיש להצליח, שמכירים אותך, שמכירים בך, שגאים בךף, שמשבחים אותך. זה נותן כל כך הרבה להערכה העצמית ולמסוגלות עצמית.יש הרבה סיפורים של ילדים שמספרים על מורה שראתה אותם, על מנהלת שראתה אותם, על מורה שראה אותם ובבית לא ראו אותם, אבל ברגע שהם הרגישו שיש מבוגרת שמאמינה בהם הם פרחו והצליחו והגיעו רחוק. כי בסוף זה מה שכל אחד מאיתנו צריך, מישהו שיאמין בנו.

התמודדות עם מוסד - בסופו של דבר הילדים יוצאים לצבא ולעולם האמיתי שהוא המדינה ורוב ההתמודדות בחיים האלו נעשית מול מוסדות, ורובנו יודעים שמוסד יכול להיות דבר מתסכל. יש חוקים וכללים ומה נהוג ומה אסור ואין לעגל פינות, צריך לעשות בצורה המסויימת הזאת כי ככה דורשים. וזה לא משנה אם מסכימים או לא, עצם העובדה שהם נתקלו בכך במהלך בית הספר מפתח את יכולת ההסתגלות שלהם, הם יודעים איך להתמודד עם מערכת שלא תמיד תתן מענה לצרכים שלהם (כי אי אפשר באמת לרצות את כולם) וככה ילמדו גם בעתיד להתמודד במקרים כאלו, כי גם בגיל 50או 80 הם יגלו שיש מערכת שלא תמיד יכולה לתת להם מענה.

יש עוד הרבה יתרונות לחינוך, ואם כל אלו מתקיימים אז יש פחות בורות, פחות בורות מובילה לפחות פשיעה, פחות פשיעה מובילה לחברה שטוב לחיות בה.

זו בסוף השאיפה של החינוך ושל רוב עובדות ועובדי ההוראה, להוביל את התלמידים לקיים חברה שטוב לחיות בה, שנרצה לחיות בה והכי חשוב שדור העתיד יוכל לחיות בה.

זו הסיבה שאני חושבת שחוק חינוך חובה חינם הוא חשוב וצריך להמשיך להתקיים לא משנה מה.