התחלתי לקרוא את הספר של טינה סיליג, "אתה גאון", הספר מדבר על יצירתיות וכיצד ניתן לפתח אותה.
כמה פרקים בספר מדברים בין השאר על מורים ותלמידים, חשבתי לשתף כאן את הרעיונות המוצגים בספר ולתת דוגמאות איך להשתמש בהם.
הפרק הראשון בספר נקרא "להצית מהפכה" ומדבר על דרכים לפיתוח יצירתיות.
סיליג טוענת שדי בהזזת שדה הראייה למעלה או למטה, שמאלה או ימינה כדי לשנות את התמונה. היום אפשר להסתכל על כל סיטואציה בעולם מזוויות שונות. אנו מעצבים מסגרות בהתאם למה שאנחנו רואים ואותן מסגרות מעצבות את דרך החשיבה שלנו אך גם מגבילות אותה.
סיליג מציעה כמה שיטות לשינוי שיטת החשיבה.
שיטה אחת היא לשנות את מסגרת ההתייחסות באמצעות הסתכלות על כל סיטואציה מנקודת מבט של יחידים שונים.
אם נשתמש בשיטה בהוראה, כדאי לנו המורים לנסות להסתכל ולראות דברים מנקודת מבט של אחרים, מנקודת המבט של התלמיד, של התלמידה, של ההורה, של מורה אחרת, רכזת ועוד.
הדבר יכול לפתור חיכוכים ואף למנוע. בעיקר כדאי לנסות לראות את הדברים מנקודת המבט של התלמידים, מכיוון שכדי להגיע אליהם יש להבין אותם. אם נבין מה עובר עליהם, מה הם חושבים, מה מעניין אותם, נוכל להגיע אליהם ולגרום להם להתעניין במקצוע ובחומר הנלמד, ומכאן להתעניין בנעשה בנעשה סביבם, בארץ ובעולם.
שיטה אחרת לפתוח את המסגרת ולשנות את צורת החשיבה היא לשאול שאלות שמתחילות במילה "למה"?
כאשר התלמידים שואלים למה צריך ללמוד, מה זה נותן להם וכו', כדאי שיהיו לנו תשובות מוכנות מראש ורצוי שהתשובות יניחו את דעתם של התלמידים ושהם לא יהיו תשובות כלאחר יד.
כדאי גם לשאול את התלמידים "למה". למה לדעתם צריך ללמוד את המקצוע המסוים? למה לדעתם קיים בית ספר? מה זה נותן בחיים? לתת להם לענות על השאלות הקשות, לשמוע מה יש להם להגיד ולנסות לגרום להם להגיע למחשבות על הנושא ולא לקבל את הדברים כמובן מאליו או כמשהו שחייבים לעשות.
עוד שיטה לתרגול הזזת המסגרת היא למשל לשבת על כיסא של תלמיד בכיתה, כדי לראות ולהיזכר איך הכיתה נראית בעיניו של התלמיד, איך נראה המקום של המורה, איך הוא רואה זאת.
בעמודים 35-36 בספר היא עוסקת גם בעניין מורה ותלמיד. כיצד להפוך את התלמידים לאקטיביים, להסביר להם את המטרה בללמוד משהו, לעודד את התלמידים להתעניין במקצוע, ללמד אותם שימוש בחשיבה ביקורתית ומיומנויות שיעזרו להם ויתרמו להם בעתיד הרחוק ולא לטווח הקצר לבגרות למשל.
הפרק החמישי נקרא "ממלכת השולחן" והוא מדבר על איך החללים שמקיפים אותנו עוזרים לעצב אותנו. היא טוענת שילדים הגדלים בסביבות ממריצות מפתחים את החלק החיצוני של המוח שחשוב לכישורים מורכבים.
היא נותנת לדוגמא את העובדה שבגיל צעיר אנו קונים לילדים הרבה צעצעוים ומקיפים אותם בגירויים שונים כדי לפתח את הכישורים שלהם אך עם השנים, כאשר הילדים גדלים, כיתות הלימוד מפסיקות לספק לילדים השראה וגירויים.
בתיכון ובאוניברסיטה הכיתה ריקה והסביבה לא מאתגרת את הדמיון שלהם. (עמ' 93-94)
כמורה חשוב שנפתח את החשיבה של התלמידים ולא נתעסק רק בהספק החומר הנלמד, חשוב לדאוג שהכיתה תהיה מקושטת. אפשר קישוטים רגילים (חגים, ימי הולדת ועוד) אבל כדאי לנסות דברים יצירתיים נוספים, למשל כל ילד יכתוב מה החלום שלו, מה הוא רוצה להשיג, לתת לתלמידים לקשט את הכיתה ושייכתבו את החלומות שלהם על הקירות. רעיון נוסף הוא שכל ילד ייבחר שיר שנותן לו השראה ולתלות על הקיר, אפשר לכתוב על הקירות משפטים מעוררי השראה, סיפורים מעוררי השראה. המטרה לעורר בתלמידים יצירתיות ולהפעיל את החשיבה שלהם. כאשר ילד לא מרוכז בשיעור, אם יש לו קירות מלאים בסיפורים, שירים ומשפטים, הוא יכול לקרוא אותם והדבר יכול לעורר בו מוטיבציה.
בנוסף כיתה מקושטת ומלאה נותנת תחושה טובה להיכנס לכיתה.
הפרק השישי נקרא "חשבו על אגוזי הקוקוס" והוא מדבר על כך שכאשר נותנים לאדם פרויקט עם זמן קצוב הדבר מגביר אצלו את היצירתיות.
היא מספרת על כך שכאשר נתנה לסטודנטים שלהם פרויקט לטווח ארוך הם התחילו בדקה ה-90. לכן היא החלה לתת להם פרויקטים שונים בטווח של שבועיים, הם אומנם עובדים יותר קשה אך התוצאות היו יותר טובות והם היו יותר יצירתיים.
כמה פרקים בספר מדברים בין השאר על מורים ותלמידים, חשבתי לשתף כאן את הרעיונות המוצגים בספר ולתת דוגמאות איך להשתמש בהם.
הפרק הראשון בספר נקרא "להצית מהפכה" ומדבר על דרכים לפיתוח יצירתיות.
סיליג טוענת שדי בהזזת שדה הראייה למעלה או למטה, שמאלה או ימינה כדי לשנות את התמונה. היום אפשר להסתכל על כל סיטואציה בעולם מזוויות שונות. אנו מעצבים מסגרות בהתאם למה שאנחנו רואים ואותן מסגרות מעצבות את דרך החשיבה שלנו אך גם מגבילות אותה.
סיליג מציעה כמה שיטות לשינוי שיטת החשיבה.
שיטה אחת היא לשנות את מסגרת ההתייחסות באמצעות הסתכלות על כל סיטואציה מנקודת מבט של יחידים שונים.
אם נשתמש בשיטה בהוראה, כדאי לנו המורים לנסות להסתכל ולראות דברים מנקודת מבט של אחרים, מנקודת המבט של התלמיד, של התלמידה, של ההורה, של מורה אחרת, רכזת ועוד.
הדבר יכול לפתור חיכוכים ואף למנוע. בעיקר כדאי לנסות לראות את הדברים מנקודת המבט של התלמידים, מכיוון שכדי להגיע אליהם יש להבין אותם. אם נבין מה עובר עליהם, מה הם חושבים, מה מעניין אותם, נוכל להגיע אליהם ולגרום להם להתעניין במקצוע ובחומר הנלמד, ומכאן להתעניין בנעשה בנעשה סביבם, בארץ ובעולם.
שיטה אחרת לפתוח את המסגרת ולשנות את צורת החשיבה היא לשאול שאלות שמתחילות במילה "למה"?
כאשר התלמידים שואלים למה צריך ללמוד, מה זה נותן להם וכו', כדאי שיהיו לנו תשובות מוכנות מראש ורצוי שהתשובות יניחו את דעתם של התלמידים ושהם לא יהיו תשובות כלאחר יד.
כדאי גם לשאול את התלמידים "למה". למה לדעתם צריך ללמוד את המקצוע המסוים? למה לדעתם קיים בית ספר? מה זה נותן בחיים? לתת להם לענות על השאלות הקשות, לשמוע מה יש להם להגיד ולנסות לגרום להם להגיע למחשבות על הנושא ולא לקבל את הדברים כמובן מאליו או כמשהו שחייבים לעשות.
עוד שיטה לתרגול הזזת המסגרת היא למשל לשבת על כיסא של תלמיד בכיתה, כדי לראות ולהיזכר איך הכיתה נראית בעיניו של התלמיד, איך נראה המקום של המורה, איך הוא רואה זאת.
בעמודים 35-36 בספר היא עוסקת גם בעניין מורה ותלמיד. כיצד להפוך את התלמידים לאקטיביים, להסביר להם את המטרה בללמוד משהו, לעודד את התלמידים להתעניין במקצוע, ללמד אותם שימוש בחשיבה ביקורתית ומיומנויות שיעזרו להם ויתרמו להם בעתיד הרחוק ולא לטווח הקצר לבגרות למשל.
הפרק החמישי נקרא "ממלכת השולחן" והוא מדבר על איך החללים שמקיפים אותנו עוזרים לעצב אותנו. היא טוענת שילדים הגדלים בסביבות ממריצות מפתחים את החלק החיצוני של המוח שחשוב לכישורים מורכבים.
היא נותנת לדוגמא את העובדה שבגיל צעיר אנו קונים לילדים הרבה צעצעוים ומקיפים אותם בגירויים שונים כדי לפתח את הכישורים שלהם אך עם השנים, כאשר הילדים גדלים, כיתות הלימוד מפסיקות לספק לילדים השראה וגירויים.
בתיכון ובאוניברסיטה הכיתה ריקה והסביבה לא מאתגרת את הדמיון שלהם. (עמ' 93-94)
כמורה חשוב שנפתח את החשיבה של התלמידים ולא נתעסק רק בהספק החומר הנלמד, חשוב לדאוג שהכיתה תהיה מקושטת. אפשר קישוטים רגילים (חגים, ימי הולדת ועוד) אבל כדאי לנסות דברים יצירתיים נוספים, למשל כל ילד יכתוב מה החלום שלו, מה הוא רוצה להשיג, לתת לתלמידים לקשט את הכיתה ושייכתבו את החלומות שלהם על הקירות. רעיון נוסף הוא שכל ילד ייבחר שיר שנותן לו השראה ולתלות על הקיר, אפשר לכתוב על הקירות משפטים מעוררי השראה, סיפורים מעוררי השראה. המטרה לעורר בתלמידים יצירתיות ולהפעיל את החשיבה שלהם. כאשר ילד לא מרוכז בשיעור, אם יש לו קירות מלאים בסיפורים, שירים ומשפטים, הוא יכול לקרוא אותם והדבר יכול לעורר בו מוטיבציה.
בנוסף כיתה מקושטת ומלאה נותנת תחושה טובה להיכנס לכיתה.
הפרק השישי נקרא "חשבו על אגוזי הקוקוס" והוא מדבר על כך שכאשר נותנים לאדם פרויקט עם זמן קצוב הדבר מגביר אצלו את היצירתיות.
היא מספרת על כך שכאשר נתנה לסטודנטים שלהם פרויקט לטווח ארוך הם התחילו בדקה ה-90. לכן היא החלה לתת להם פרויקטים שונים בטווח של שבועיים, הם אומנם עובדים יותר קשה אך התוצאות היו יותר טובות והם היו יותר יצירתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה