קראתי לא מזמן את המאמר שלו, יותר נכון פרק מתוך הספר "העולם של אתמול-זכרונות של בן אירופה". הוא מספר שם על בית הספר במאה שעברה, בית הספר בתקופתו כשהוא היה תלמיד, תוך השוואתו לבית הספר של ימינו.
הוא מתאר את בית הספר כמקום שכפו עליו ללכת לשם, מקום משעמם, ש"לומדים בו את ידיעת הדברים שלא כדאי לדעת". הוא טוען שכפו עליו למידה אטומה ומשעממת.
בנוסף הוא מספר על מבנה בית הספר, כיצד הוא לא הותאם לתלמידים הצעירים, היו להם הפסקות קצרות והם לא בילו אותם בחצר, אלא במסדרות הצר.
הוא אינו מאשים את המורים, את הממשלה שהכריחה את כולם לעבור את הסבל הזה. הוא אומר שהמורים היו "מסכנים הקשורים כעבדים לסכימה". הם נאלצו ללמד כך מפני שהיו חייבים. המורים פעם לא הכירו את התלמידים בשמם, לא היה ביניהם כל קשר או מגע מעבר למה שהיה צריך בשיעור.
עוד הוא מדבר על אי האמון שהיה מקובל בעבר כלפי צעירים. אם אתה צעיר, אינך מהימן.
בפסקה אחרת הוא טוען כי המדינה ניצלה את ביתה ספר כמכשיר לקיום סמכותה. בית הספר חינך אותם לכבד את הקיים, דעת המורה היא הצודקת תמיד ודבר ההורים קובע תמיד ואין לערער על כך. בעבר טענו כי יש ללמד קודם כל את החובות של הצעירים ורק לאחר מכן לתת להם זכויות. מילדות לימדו אותם כי מכיוון שלא עשו כלום עדיין בחייהם הם לא צריכים לשאול כלום.
צוויג טוען כי זהו מעין לחץ פסיכולוגי על הנוער והוא יכול להשפיע בשני אופנים: לשתק או לעורר.
עוד הוא מספר איך כשהם התבגרו הם החלו לפתח תחומי עניין שונים ואף אתגרו אחד את השני בכך. הוא נותן דוגמא שיום אחד דיברה קבוצת תלמידים ואחד מהם הזכיר את קירקגור. השאר לא ידעו מי זה ורצו לספריה לקרוא עליו ואת כתביו של אותו אדם כדי לא להישאר בבורות.
הוא מתאר את בית הספר כמקום שכפו עליו ללכת לשם, מקום משעמם, ש"לומדים בו את ידיעת הדברים שלא כדאי לדעת". הוא טוען שכפו עליו למידה אטומה ומשעממת.
בנוסף הוא מספר על מבנה בית הספר, כיצד הוא לא הותאם לתלמידים הצעירים, היו להם הפסקות קצרות והם לא בילו אותם בחצר, אלא במסדרות הצר.
הוא אינו מאשים את המורים, את הממשלה שהכריחה את כולם לעבור את הסבל הזה. הוא אומר שהמורים היו "מסכנים הקשורים כעבדים לסכימה". הם נאלצו ללמד כך מפני שהיו חייבים. המורים פעם לא הכירו את התלמידים בשמם, לא היה ביניהם כל קשר או מגע מעבר למה שהיה צריך בשיעור.
עוד הוא מדבר על אי האמון שהיה מקובל בעבר כלפי צעירים. אם אתה צעיר, אינך מהימן.
בפסקה אחרת הוא טוען כי המדינה ניצלה את ביתה ספר כמכשיר לקיום סמכותה. בית הספר חינך אותם לכבד את הקיים, דעת המורה היא הצודקת תמיד ודבר ההורים קובע תמיד ואין לערער על כך. בעבר טענו כי יש ללמד קודם כל את החובות של הצעירים ורק לאחר מכן לתת להם זכויות. מילדות לימדו אותם כי מכיוון שלא עשו כלום עדיין בחייהם הם לא צריכים לשאול כלום.
צוויג טוען כי זהו מעין לחץ פסיכולוגי על הנוער והוא יכול להשפיע בשני אופנים: לשתק או לעורר.
עוד הוא מספר איך כשהם התבגרו הם החלו לפתח תחומי עניין שונים ואף אתגרו אחד את השני בכך. הוא נותן דוגמא שיום אחד דיברה קבוצת תלמידים ואחד מהם הזכיר את קירקגור. השאר לא ידעו מי זה ורצו לספריה לקרוא עליו ואת כתביו של אותו אדם כדי לא להישאר בבורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה