הפרק השביעי נקרא "להזיז את האוכל של החתולים", בפרק היא מדברת על סיפוק משוב מהיר.
סיליג מספרת שאצלם בבי"ס לעיצוב המורים והסטודנטים אחרי השיעור מתאספים יחד כדי להשתתף בדיון שנותן להם משוב. שלוש קטוגריות: "אני אוהב, אני רוצה, מה יקרה אם". אפשר להשתמש בכך גם בכיתה, מדי פעם לעצור ולשאול את התלמידים, איך היה להם המבחן, איך עבר עליהם השיעור, האם השיעורים מובנים להם.
יש כאלו שיחשבו שאין צורך לשאול מפני שהם "רק תלמידים", אבל בעיניי כן יש צורך. אני השתדלתי במהלך השנה לשאול כמה פעמים את התלמידים שלי, איך היה להם המבחן, קל או קשה, שאלתי אותם על שיעורים שאני מעבירה, איך יותר נוח להם שאני מסבירה, איך נוח להם שאני מלמדת, כותבת על הלוח/מכתיבה/רק מסבירה בעל פה.
בעזרת התשובות שלהם אני יכולה להתמקד יותר במה שיעזור להם להקשיב ולהבין את השיעור בעזרת משוב, כדאי לדעת לקבל ביקורת בונה, כי לא תמיד התשובות שלהם יהיו חיוביות.
בהמשך הפרק היא מספרת על מורה ביסודי בשכונת עוני בשיקגו, קאתי לה לוז.
בשנת 1994 התקציב של בי"ס בו עבדה היה מצומצם אמנם אך היה להם חזון, המנהל העניק אוטונמיה למורים בכיתה והם יכלו להיות יצירתיים. המורים נפגשו בתדירות גבוהה עם ההורים של כל תלמיד ובנו קשרים חזקים עם תלמידים, הדבר גרם לתלמידים להיות להוטים ללמוד והם שמחו להיות בבית ספר.
כעבור 10 שנים הגיע מנהל חדש שהגביר את הפיקוח על המורים, הדבר פגע ביצירתיות שסיפקה מוטיבציה למורים ולתלמידים, דוגמא לכלל שהמנהל החדש נתן למורים היה שהם צריכים לכתוב מערכי שיעור מפורטים על כל שיעור.
הסיפור הזה ממחיש שיש לתת אוטונומיה למורים ועצמאות. ברגע שנותנים למורים עצמאות איך להעביר את השיעור, מה להעביר ועוד כמובן שהכל במסגרת הרצויה הדבר מפתח יצירתיות אצל המורים והדבר משפיע אחר כך גם על התלמידים.
אם התלמידים רואים שלמורה כיף, ושהיא משקיעה בלימוד שלהם, הם ילמדו להעריך את בית ספר.
פרק שמונה נקרא "מרשמלו למעלה" והוא מדבר על עידוד יצירתיות באמצעות שיתוף פעולה.
סיליג טוענת שבית ספר צריך להכין את התלמידים לחשיבה יצירתית, לא לשנן עובדות ולהעתיק. לא לספק לתלמידים בעיות עם תשובה נכונה אחת אלא לספק אתגרים שמצריכים עבודה קבוצתית, לאתגר אותם למצוא פתרונות ועוד. (עמ' 150)
סיליג מספרת שאצלם בבי"ס לעיצוב המורים והסטודנטים אחרי השיעור מתאספים יחד כדי להשתתף בדיון שנותן להם משוב. שלוש קטוגריות: "אני אוהב, אני רוצה, מה יקרה אם". אפשר להשתמש בכך גם בכיתה, מדי פעם לעצור ולשאול את התלמידים, איך היה להם המבחן, איך עבר עליהם השיעור, האם השיעורים מובנים להם.
יש כאלו שיחשבו שאין צורך לשאול מפני שהם "רק תלמידים", אבל בעיניי כן יש צורך. אני השתדלתי במהלך השנה לשאול כמה פעמים את התלמידים שלי, איך היה להם המבחן, קל או קשה, שאלתי אותם על שיעורים שאני מעבירה, איך יותר נוח להם שאני מסבירה, איך נוח להם שאני מלמדת, כותבת על הלוח/מכתיבה/רק מסבירה בעל פה.
בעזרת התשובות שלהם אני יכולה להתמקד יותר במה שיעזור להם להקשיב ולהבין את השיעור בעזרת משוב, כדאי לדעת לקבל ביקורת בונה, כי לא תמיד התשובות שלהם יהיו חיוביות.
בהמשך הפרק היא מספרת על מורה ביסודי בשכונת עוני בשיקגו, קאתי לה לוז.
בשנת 1994 התקציב של בי"ס בו עבדה היה מצומצם אמנם אך היה להם חזון, המנהל העניק אוטונמיה למורים בכיתה והם יכלו להיות יצירתיים. המורים נפגשו בתדירות גבוהה עם ההורים של כל תלמיד ובנו קשרים חזקים עם תלמידים, הדבר גרם לתלמידים להיות להוטים ללמוד והם שמחו להיות בבית ספר.
כעבור 10 שנים הגיע מנהל חדש שהגביר את הפיקוח על המורים, הדבר פגע ביצירתיות שסיפקה מוטיבציה למורים ולתלמידים, דוגמא לכלל שהמנהל החדש נתן למורים היה שהם צריכים לכתוב מערכי שיעור מפורטים על כל שיעור.
הסיפור הזה ממחיש שיש לתת אוטונומיה למורים ועצמאות. ברגע שנותנים למורים עצמאות איך להעביר את השיעור, מה להעביר ועוד כמובן שהכל במסגרת הרצויה הדבר מפתח יצירתיות אצל המורים והדבר משפיע אחר כך גם על התלמידים.
אם התלמידים רואים שלמורה כיף, ושהיא משקיעה בלימוד שלהם, הם ילמדו להעריך את בית ספר.
פרק שמונה נקרא "מרשמלו למעלה" והוא מדבר על עידוד יצירתיות באמצעות שיתוף פעולה.
סיליג טוענת שבית ספר צריך להכין את התלמידים לחשיבה יצירתית, לא לשנן עובדות ולהעתיק. לא לספק לתלמידים בעיות עם תשובה נכונה אחת אלא לספק אתגרים שמצריכים עבודה קבוצתית, לאתגר אותם למצוא פתרונות ועוד. (עמ' 150)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה