(א)וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת-נֹחַ וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
(ב)וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן-הַשָּׁמָיִם:
(ג)וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
(ד)וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָֹר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:
(ה)וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִֹירִי בָּעֲשִֹירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים:
לאחר 150 ימי מבול, ה' זוכר שנוח מחכה בתיבה ולכן המבול נגמר, אבל בניגוד להתחלה שלאחר שבעה ימים, בבת אחת נפתחו ארובות השמים ויצאו המים מהאדמה ומילאו את העולם, כאן המים הולכים ונעלמים לאט לאט, כל פעם קצת.
בי"ז בתשרי(הוא החודש השביעי לפי ספירת החודשים בתנ"ך) נחה התיבה על הרי אררט ובי"א בטבת (הוא החודש העשירי לפי ספירת החודשים בתנ"ך) המים החלו נעלמים עד שנראו ראשי ההרים.
התיאור הזה ממחיש לנו עד כמה נורא וגדול היה המבול שבא על הארץ, עד כדי כך שאפילו ראשי ההרים הכי גבוהים נעלמו ולא נראו.
(ו)וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָֹה:
(ז)וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ח)וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ט)וְלא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה:
(י)וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה:
(יא)וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
(יב)וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד:
(יג)וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(יד)וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְֹרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ:
לאחר 40 יום נוספים בתיבה, כרגע לפי החישוב נוח ומשפחתו נמצאים בתיבה כבר 190 ימים, הוא שולח את העורב שיחפש יבשה, העורב ככל הנראה לא מוצא, לא ברור למה נשלחה היונה במקומו, אבל נוח שולח את היונה, היונה לא מוצאת וחוזרת לתיבה, לאחר שבעה ימים נוספים, שוב שולח נוח את היונה, הפעם היא חוזרת עם עלה זית ונוח יודע שהמים ירדו עוד כי רואים את העצים מספיק בשביל לקטוף מהם עלים, שוב נוח מחכה עוד שבעה ימים והפעם היונה לא חוזרת אליו, המשמעות שהיא מצאה לה יבשה להיות עליה.
וכך בשנת 601 בראשון לחודש המים התייבשו ונוח מסיר את מכסה התיבה ויוצא החוצה, בכ"ז לחודש אייר יבשה הארץ לגמרי.
לפי אזכור החודש השני כבר אין צורך לחשב ימים שכן סגרנו מעגל ועברה שנה מאז הציווי והמבול עצמו. אולם לפי חישוב הימים, יוצא שהם שהו בתיבה 204 ימים, וכיום יש 365 ימים בשנה. מכאן שככל הנראה שחישוב השנים והימים בתקופת התנ"ך שונה מהיום ואולי זה הסבר נוסף לאריכות השנים שלהם.
(טו)וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר:
(טז)צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ:
(יז)כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָֹר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשֹ הָרֹמֵשֹ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ:
(יח)וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ:
(יט)כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשֹ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשֹ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה:
(כ)וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָֹה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלת בַּמִּזְבֵּחַ:
(כא)וַיָּרַח יְהוָֹה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-לִבּוֹ לא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִֹיתִי:
(כב)עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לא יִשְׁבֹּתוּ:
ה' מדבר אל נוח ואומר לו שהוא יכול לצאת מהתיבה, וכך גם כל החיות ששהו איתו בתיבה.
נוח יוצא ובונה מזבח לה', לוקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ומעלה עולות לה', יש כאן אזכור בפעם השנייה בספר בראשית להעלאת מנחה/עולה לה', דבר שלא היה מקובל בהתחלה (הפעם הראשונה היא אצל קין והבל).
ה' מריח את ריח העולות (האנשת האל) ואומר שלא יקלל יותר את האדמה כי האדם הוא רע מנעוריו והחיות והעולם לא אשם בכך.
