א וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין, אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי--בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ב וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל,
עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן--בַּמִּדְבָּר.
ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ
בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ
לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית
אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
בני ישראל ממשיכים
במסע לארץ כנען ומגיעים למדבר סין. הם עייפים, מותשים ורעבים ומתלוננים למשה שעדיף
היה להם להישאר במצרים, שם היה להם אוכל (סיר הבשר). הם מאשימים את משה ואהרון
ושהביאו אותם למדבר למות ברעב.
אם נקרא בפרקים
הקודמים נראה כי בני ישראל סבלו במצרים ולא באמת היה להם טוב, אבל במקרים שקשה להם
הם עושים אידיאליזציה ומסתכלים על התקופה שלהם במצרים לעומת עכשיו כאל תקופה יותר,
למרות שהם היו עבדים והתעללו בהם.
ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם
מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי
אִם-לֹא.
ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.
ה' שומע את תלונת העם
ואומר למשה שהוא ייתן להם לחם מהשמיים, העם ייצא ללקט את הלחם כל יום. ביום השישי
צריך לקחת כפול.
ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב--וִידַעְתֶּם, כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם
ז וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד ה', בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל-ה'; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלֵינוּ.
ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר
לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו;
וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-ה'.
משה ואהרון פונים לעם
ואומרים להם שה' הוציא אותם מארץ מצרים והוא שמע את תלונתם, ה' ייתן להם בערב בשר
לאכול ובבוקר לחם לאכול.
ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-אַהֲרֹן, אֱמֹר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי ה': כִּי שָׁמַע, אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם
י וַיְהִי, כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל,
וַיִּפְנוּ, אֶל-הַמִּדְבָּר; וְהִנֵּה כְּבוֹד ה', נִרְאָה בֶּעָנָן.
משה אומר לאהרון
שיגיד לעם שיקרבו לפני ה', כי הוא שמע את תלונתם ורוצה לפנות אליהם. בני ישראל
פונים לכיוון המדבר והם רואים את כבוד ה' בצורת ענן.
יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר
יב שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--דַּבֵּר
אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר
תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם
יג וַיְהִי בָעֶרֶב--וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר,
הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב, לַמַּחֲנֶה.
יד וַתַּעַל, שִׁכְבַת הַטָּל; וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי
הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס--דַּק כַּכְּפֹר, עַל-הָאָרֶץ.
ה' מדבר למשה ואומר
לו להגיד לעם, שמעתי את התלונה שלכם ועכשיו תגיד להם, בערב הם יאכלו בשר ובבוקר
לחם והם יידעו שה' הוא האלוהים.
הבשר בערב הוא שלו
(סוג של ציפור) ובבוקר יש שכבת טל (מים).
טו וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא
יָדְעוּ, מַה-הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן ה'
לָכֶם לְאָכְלָה.
טז זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה', לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ
לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר
נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ.
משה אומר להם שזה
האוכל שעליו דיבר ה' וציווה עליהם לאסוף לפי מספר הראשים בכל משפחה.
יז וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלְקְטוּ,
הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט
יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה,
וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ
בני ישראל אוספים
ומלקטים לפי מספר האנשים בכל משפחה ולפי הצורך.
יט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ
עַד-בֹּקֶר.
כ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה,וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים,
וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה
כא וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס.
משה מזהיר אותם שלא
להשאיר מהמן עד הבוקר, כי ה' ציווה עליהם לאסוף את המן כל יום. מדוע? כדי שהם
יוכלו להעריך יותר את מה שעשה עבורם וכדי שהם יעבדו בשביל האוכל הזה. ברגע שהם
צריכים לקום מוקדם בבוקר, לצאת, לחפש, לאסוף, לאגור, לחשב כמה צריך, זה דורש יותר
עבודה וככה הם מרוויחים זאת ולא מקבלים כמובן מאליו.
האנשים לא שומעים
למשה ומשאירים ממנו עד הבוקר, ואז הם מגלים שבאו תולעים לאוכל שנשאר עד הבוקר והוא
מסריח. משה מתרגז עליהם בגלל שלא הקשיבו לו.
כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ
כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה
כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'--שַׁבָּתוֹן
שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה', מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת
עַד-הַבֹּקֶר.
כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה;
וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ
כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה':
הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.
כו שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. כז וַיְהִי בַּיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.
משה אומר לעם שביום
שישי צריך לקחת כמות כפולה מכיוון ששבת היא קודש ולא עושים כל מלאכה, הם צריכים
לנוח. משה גם מרגיע אותם שהפעם הם יכולים לשמור את האוכל ליום למחרת והוא לא יבאיש
ולא יבואו תולעים. העם עושה זאת אך בנוסף הם יוצאים ביום השביעי למרות האיסור ולא
מוצאים בחוץ את האוכל.
כח וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם,
לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי, וְתוֹרֹתָי.
כט רְאוּ, כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת--עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן
לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ--בַּיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי.
ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.
לא וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ, מָן; וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת
בִּדְבָשׁ.
לב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'--מְלֹא
הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לְמַעַן יִרְאוּ
אֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם,
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
לג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת,
וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה', לְמִשְׁמֶרֶת
לְדֹרֹתֵיכֶם.
לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת, לְמִשְׁמָרֶת.
לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים
שָׁנָה--עַד-בֹּאָם, אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת: אֶת-הַמָּן, אָכְלוּ--עַד-בֹּאָם, אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.
לו וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.
ה'
מתרגז על כך שלא שמעו להוראותיו, הוא מזכיר להם שוב שהוא נתן להם את השבת ולכן הוא
נותן להם לאסוף כמות כפולה של אוכל ומזכיר להם שצריך לשבות ביום שבת.
בני
ישראל קוראים לאוכל המיוחד "מן". יש תיאור של המן, כמו גרגירים והטעם
שלו הוא כמו עוגה בדבש.
משה
אומר לאהרון לקחת צנצנת ולשים בה מהאוכל, המן, שיישאר למשמרת לנצח.
בני
ישראל אוכלים מהמן ארבעים שנה עד שהם הגיעו לארץ כנען.
מאמינים
כי בארון הברית יש בנוסף ללוחות, את מטה אהרון וגם את צנצנת המן מהמסע במדבר.
עוד
על המן בויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9F
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה