ברוב בתי הספר כיום יש חלוקת כיתות מאוד מקובלת, אם כי אולי היא הפכה להיות יותר כללית.
כשאני הייתי תלמידה, החלוקה של הכיתות הייתה מאוד מובהקת - כיתת מחוננים, כיתת אומנות, כיתת חשמל, כיתת ספורט, כיתת טכ"מ, כיתת ביוטכנולוגיה, כיתת מב"ר, כיתת מב"ח, עיוני רגיל ועוד.
היה דיי ברור מי נחשבו לתלמידים הטובים ומי פחות...
כיום יש חלוקה של כיתה מדעית, כיתה חברתית וכיתות מב"ר ואתגר.
אבל יש בעיה עם החלוקה הזאת, בעיקר של מב"ר ואתגר, מכיוון שהשם לא מעיד על התלמידים שנמצאים שם. יש סטיגמה לכיתות האלו, שהן כיתות קשות, מופרעות, ילדים בעייתים. בפועל זה אחרת.
יש לזכור שחלוקת הכיתות החדשה של מב"ר ואתגר החלה לפני פחות מ-10 שנים. כשהייתי ביסודי (בשנות ה-90) היו כיתות רגילות והייתה כיתה קטנה שנקראה כיתה טיפולית והתייחסנו אליהם כאל מופרעים, כיום אני יודעת שהילדים שהיו שם היו בעלי הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה, פשוט לא ידעו איך לטפל בהם אז זרקו (אין מילה אחרת להתנהגות הזאת) אותם בכיתה הקטנה והשאירו אותם ככה לגדול עם תסכול וסטיגמה שיהיה קשה להיפטר עד הצבא.
כך זה נמשך גם בחטיבה, רק בתיכון הייתה פתאום החלוקה שהזכרתי קודם לכל הכיתות המיוחדות.
אגב, עד היום אין לי מושג למה יש לכיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל) סטיגמה שלילית, הרי שם הכיתה מעיד על כך שהם עושים בגרות כמו כולם.
יש בכיתות האלו שני סוגי תלמידים - אלו המתקשים בריכוז ולכן מדברים ו"מפריעים" (זו לא אשמתם, קשה להם להתרכז ולשבת באותו מקום לאורך זמן), ואלו השקטים שנמצאים שם אולי בגלל קשיים בלימודים.
השמת שני סוגי התלמידים האלו באותה כיתה פוגעת בשניהם. מצד אחד השקטים שלא מדברים ויכולים לשבת ולהתרכז, הם לומדים, פשוט יש להם הרבה הקלות, אולי לקות למידה מסויימת, מצד שני הפרעות הקשב שגם רוצים ללמוד, אבל קשה להם לשבת ולהתרכז לאורך זמן.
יש להפריד בין הקבוצות לכיתות אחרות או לוותר על החלוקה, אבל יש לזכור כי אולי חלק מהילדים עברו לכיתות האלו מכיוון שלא הצליחו לעמוד בקצב ולהדביק את הפער בכיתות "הרגילות" והיה הכי קל להעביר לכיתה המיוחדת.
צריך לשנות את צורת הלמידה בכיתות האלו, שעתיים בשבוע למקצוע, רצוי שילמדו משעה 8 עד 13. ולא לתת להם ללמוד שעתיים רצוף את אותו מקצוע, או ללמד אותם בימים קשים או אחרי מבחן.
בכלל הייתי מעדיפה לעשות את זה בכל הכיתות האחרות, גם לכיתה מדעית קשה לשבת ללמוד בשעה שמינית אחרי שעשו מבחן באותו יום ולמדו כבר 8 שעות לפני.
אולי גם יש מקום לשנות לא רק את שיטת הלימוד ואת השעות למקצוע אלא בכלל לחשוב שוב על עניין הבגרות. תלמיד בכיתה כזאת מתקשה להתמודד לרוב עם עומס, על אחת כמה וכמה כשאומרים לו שהוא צריך לעשות באותה שנה 5 בגרויות, זה מלחיץ אותו.
דבר נוסף שאני נתקלת בו הרבה בכיתות האלו הוא תחושת התסכול והייאוש, רובם חושבים שלא יצליחו בחיים בגלל שהם לומדים בכיתה כזאת ולא מבינים שהבגרות שהם עושים היא אותה בגרות שכולם עושים, זאת בגרות ארצית. דבר שני, שאפשר להצליח כיום גם אם יש לך רק תעודת בגרות.
יש כאלו שעשו הכל ובכל זאת הלכו לשפר כי הם לא מרוצים, הם לא מודעים לאופציה הזאת, הם חושבים שמי שעושה בגרות הוא חכם ומצליח, מי שיש לו תואר הוא חכם ומצליח, הם לא יודעים/מבינים שהעולם השתנה.
כשאני מספרת להם שעשיתי בגרות במתמטיקה 3 יח"ל הם בהלם, השאלה הראשונה שלהם היא: "אז איך את מורה?" הם לא מבינים שאין קשר ושאני מורה לתנ"ך, אז אני לא חייבת ציון 100 ב-5 יח"ל מתמטיקה כדי להיות מורה. זה משעשע אותי מצד אחד ומעציב אותי מצד שני.
אני הרי שייכת לדור האבוד, הדור שמכיתה א' מספרים לו שאם יעשה בגרות, יעשה צבא וילמד תואר הוא ימצא עבודה בקלות ויצליח בחיים. רק שעד שהגעתי לשלב התואר העולם השתנה ורוב הדור שלי סתם למד/לומד תואר שמעולם לא יעשה בו שימוש ורובם ימשיכו לעבוד במשכורות מינימום כי אנחנו מחפשים את דרכנו.
התלמידים שלי כיום שייכים לדור החדש, דור שכל הזמן משתנה וממציא את עצמו מחדש, הם צריכים שיטת לימוד חדשה, מערכת חינוך חדשה, דברים שיכינו אותם לעולם, די להגיד להם שבלי בגרות הם לא יצליחו, זה לא נכון! הכל שאלה של איך מודדים הצלחה. צריך לשאול אותם מכיתה א' מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים ולכוון אותם לשם.
כשאני הייתי תלמידה, החלוקה של הכיתות הייתה מאוד מובהקת - כיתת מחוננים, כיתת אומנות, כיתת חשמל, כיתת ספורט, כיתת טכ"מ, כיתת ביוטכנולוגיה, כיתת מב"ר, כיתת מב"ח, עיוני רגיל ועוד.
היה דיי ברור מי נחשבו לתלמידים הטובים ומי פחות...
כיום יש חלוקה של כיתה מדעית, כיתה חברתית וכיתות מב"ר ואתגר.
אבל יש בעיה עם החלוקה הזאת, בעיקר של מב"ר ואתגר, מכיוון שהשם לא מעיד על התלמידים שנמצאים שם. יש סטיגמה לכיתות האלו, שהן כיתות קשות, מופרעות, ילדים בעייתים. בפועל זה אחרת.
יש לזכור שחלוקת הכיתות החדשה של מב"ר ואתגר החלה לפני פחות מ-10 שנים. כשהייתי ביסודי (בשנות ה-90) היו כיתות רגילות והייתה כיתה קטנה שנקראה כיתה טיפולית והתייחסנו אליהם כאל מופרעים, כיום אני יודעת שהילדים שהיו שם היו בעלי הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה, פשוט לא ידעו איך לטפל בהם אז זרקו (אין מילה אחרת להתנהגות הזאת) אותם בכיתה הקטנה והשאירו אותם ככה לגדול עם תסכול וסטיגמה שיהיה קשה להיפטר עד הצבא.
כך זה נמשך גם בחטיבה, רק בתיכון הייתה פתאום החלוקה שהזכרתי קודם לכל הכיתות המיוחדות.
אגב, עד היום אין לי מושג למה יש לכיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל) סטיגמה שלילית, הרי שם הכיתה מעיד על כך שהם עושים בגרות כמו כולם.
יש בכיתות האלו שני סוגי תלמידים - אלו המתקשים בריכוז ולכן מדברים ו"מפריעים" (זו לא אשמתם, קשה להם להתרכז ולשבת באותו מקום לאורך זמן), ואלו השקטים שנמצאים שם אולי בגלל קשיים בלימודים.
השמת שני סוגי התלמידים האלו באותה כיתה פוגעת בשניהם. מצד אחד השקטים שלא מדברים ויכולים לשבת ולהתרכז, הם לומדים, פשוט יש להם הרבה הקלות, אולי לקות למידה מסויימת, מצד שני הפרעות הקשב שגם רוצים ללמוד, אבל קשה להם לשבת ולהתרכז לאורך זמן.
יש להפריד בין הקבוצות לכיתות אחרות או לוותר על החלוקה, אבל יש לזכור כי אולי חלק מהילדים עברו לכיתות האלו מכיוון שלא הצליחו לעמוד בקצב ולהדביק את הפער בכיתות "הרגילות" והיה הכי קל להעביר לכיתה המיוחדת.
צריך לשנות את צורת הלמידה בכיתות האלו, שעתיים בשבוע למקצוע, רצוי שילמדו משעה 8 עד 13. ולא לתת להם ללמוד שעתיים רצוף את אותו מקצוע, או ללמד אותם בימים קשים או אחרי מבחן.
בכלל הייתי מעדיפה לעשות את זה בכל הכיתות האחרות, גם לכיתה מדעית קשה לשבת ללמוד בשעה שמינית אחרי שעשו מבחן באותו יום ולמדו כבר 8 שעות לפני.
אולי גם יש מקום לשנות לא רק את שיטת הלימוד ואת השעות למקצוע אלא בכלל לחשוב שוב על עניין הבגרות. תלמיד בכיתה כזאת מתקשה להתמודד לרוב עם עומס, על אחת כמה וכמה כשאומרים לו שהוא צריך לעשות באותה שנה 5 בגרויות, זה מלחיץ אותו.
דבר נוסף שאני נתקלת בו הרבה בכיתות האלו הוא תחושת התסכול והייאוש, רובם חושבים שלא יצליחו בחיים בגלל שהם לומדים בכיתה כזאת ולא מבינים שהבגרות שהם עושים היא אותה בגרות שכולם עושים, זאת בגרות ארצית. דבר שני, שאפשר להצליח כיום גם אם יש לך רק תעודת בגרות.
יש כאלו שעשו הכל ובכל זאת הלכו לשפר כי הם לא מרוצים, הם לא מודעים לאופציה הזאת, הם חושבים שמי שעושה בגרות הוא חכם ומצליח, מי שיש לו תואר הוא חכם ומצליח, הם לא יודעים/מבינים שהעולם השתנה.
כשאני מספרת להם שעשיתי בגרות במתמטיקה 3 יח"ל הם בהלם, השאלה הראשונה שלהם היא: "אז איך את מורה?" הם לא מבינים שאין קשר ושאני מורה לתנ"ך, אז אני לא חייבת ציון 100 ב-5 יח"ל מתמטיקה כדי להיות מורה. זה משעשע אותי מצד אחד ומעציב אותי מצד שני.
אני הרי שייכת לדור האבוד, הדור שמכיתה א' מספרים לו שאם יעשה בגרות, יעשה צבא וילמד תואר הוא ימצא עבודה בקלות ויצליח בחיים. רק שעד שהגעתי לשלב התואר העולם השתנה ורוב הדור שלי סתם למד/לומד תואר שמעולם לא יעשה בו שימוש ורובם ימשיכו לעבוד במשכורות מינימום כי אנחנו מחפשים את דרכנו.
התלמידים שלי כיום שייכים לדור החדש, דור שכל הזמן משתנה וממציא את עצמו מחדש, הם צריכים שיטת לימוד חדשה, מערכת חינוך חדשה, דברים שיכינו אותם לעולם, די להגיד להם שבלי בגרות הם לא יצליחו, זה לא נכון! הכל שאלה של איך מודדים הצלחה. צריך לשאול אותם מכיתה א' מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים ולכוון אותם לשם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה