הגעתי לבית הספר "תיכונט" בו התקיים יום העיון, בית ספר גדול, יפה וחדש.
התיישבנו באודיטוריום ויום העיון נפתח בהרצאה של חן מילר, בת 29, לקוית למידה (דיסלקציה, דיסקלקוליה, ADD).
חן מילר סיפרה לנו, המורות והמורים לתנ"ך, איך היא גדלה והתמודדה במערכת החינוך עם לקויות הלמידה שלה ועם הקשיים שלה.
היא מספרת שכבר בגן התחילו לשים לב וזה בא לידי ביטוי בגיל היסודי.
קשב סלקטיבי - כל מה שלא מעניין את המוח ולא מגרה אותו, לא נכנס=לא נלמד.
ADD - הפרעת קשב ללא היפראקטיביות, שקטים, בוהים באוויר
היא סיפרה לנו על
- תחושת התסכול של התלמידים המתקשים
- חוסר הבנה של החומר
- התמודדות לבד עם הלקויות
- וכמה חשוב לה להיות כמו כולם, להוציא תעודת בגרות כי זה תעודת הנורמליות שלה.
לאחר כמה שנים ביסודי, חן עוברת ללמוד בחינוך מיוחד בנתניה, אילו כיתות קטנות שבכל כיתה יש שתי מורות.
היא מספרת שנכנסה לכיתה והמורה שאלה "מי רוצה לקרוא?" - זו שאלה מפחידה לתלמידים לקויי למידה שמתקשים בקריאה ובכתיבה.
באותה תקופה שבה למדה בנתניה, התלמידים בקיבוץ שגדלה בו לא קיבלו זאת וצחקו עליה, היא סבלה מבדידות חברתית, גם נפשית וגם פיזית והיא לא מספרת להורים שהיא סובלת, היא לא רוצה לפגוע בהם.
מה שהמורים חושבים ואומרים על הילד, משפיע עליו והוא גם מתחיל לחשוב ככה. כשאומרים לתלמידים לקויי למידה ללכת להוראה מתקנת, היא נעלבת, למה היא צריכה שיתקנו אותה, צריך לקרוא לזה הוראה מותאמת, שהילד לא ירגיש מקולקל. כך גם בעניין ההקלות, לא לקרוא לזה כך, אלא התאמה, זה אומנם עוזר ומקל עליהם אבל הם מרגישים שמרחמים עליהם.
המטרה היא למצוא דרך להגיע לילד/ה, קל יותר לתלמידים לקויי למידה שמתקשים להביע ידע באמצעות דרך יצירתית.
לנסות להבין את התלמיד/ה, במה הם טובים.
להדליק מחדש את המוטיבציה בתלמידים. אלו תלמידים שקשה להם לשבת הרבה זמן, לתת מרחב לתנועה, ויסות הגוף.
יחס אישי - רוב תלמידי מב"ר ואתגר חושבים שהמורים שלהם לא אוהבים אותם, להגיד להם את זה
לשים לב מה הם כותבים במבחן, אם הם שיפרו ציון, אפילו מ-55 לציון 65, להגיד להם, זה נותן להם מוטיבציה ומראה להם שאכפת למורות מהם.
היום חן מילר היא בעלת תואר ראשון מסמינר הקיבוצים, כותבת הצגות, מרצה, מורה בחינוך מיוחד ועוד...
