בבראשית פרק ג' נעשה חטא מצד אדם, חוה והנחש, כאשר אלוהים עושה בירור מה קרה ומי עשה מה, כל אחד מהם מטיל את האשמה על האחר ואף אחד מהם לא לוקח אחריות אישית על המעשה
מטרת המשימה היא לדון בנושא של לקיחת אחריות אישית, מה קורה כשלא לוקחים אחריות, מדוע יש לומר את האמת גם אם היא לא נעימה
תחילה נדון בנושא החטא - מה כל אחד מהם עשה
לאחר מכן נדון בבירור האשמה - כיצד כל אחד מהם מגיב כאשר ה' שואל אותו על מעורבתו בנושא
לבסוף נדון האם היו צריכים לקבל אחריות על מעשיהם, מה קרה כשלא קיבלו אחריות
מה אם?
דיון בכיתה - מה אם היו מקבלים אחריות על מעשיהם, האם היו נענשים? אולי עונשים יותר קלים?
הקטע הבא מנסה לענות על כך:
במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אסור להם לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה