היום השביעי
(א)וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: (ב)וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֹה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֹה:
(ג)וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלהִים לַעֲשֹוֹת:
ביום השביעי אלוהים סיים את מלאכתו, מלאכת הבריאה ושבת מכל מלאכה. אלוהים מקדש את היום השביעי מכיוון שהוא לא עשה כל מלאכה בו.
מכאן קראו ליום השביעי שבת, ומכאן גם הציווי של אי עשיית מלאכה בשבת.
הפסוקים הבאים מתארים את בריאת העולם, פרשנים נחלקו בכך, האם יש שני סיפורי בריאה או לפי הגישה המסורתית, יש בעצם סיפור בריאה בפרק א' שמסופר בכללי ופרק ב' הוא פירוט של סיפור הבריאה עם דגש על בריאת האדם.
(ד)אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשֹוֹת יְהוָֹה אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
(ה)וְכֹל שִֹיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶֹב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לא הִמְטִיר יְהוָֹה אֱלהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה:
(ו)וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ז)וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ח)וַיִּטַּע יְהוָֹה אֱלהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶֹם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ט)וַיַּצְמַח יְהוָֹה אֱלהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
תיאור הבריאה הוא הפוך מהמסופר בפרק א'. מספרים לנו תחילה שאין שום צמחים בעולם בגלל שתי סיבות:
1) אלוהים לא המטיר על הארץ לכן הצמחים לא צומחים.
2) אין אדם שיעבוד את האדמה - כאן רומזים לנו על תפקידו של האדם בעולם.
אלוהים מעלה אד, מים בצורת אוויר חם מאוד, והוא משקה את האדמה, לאחר מכן אלוהים יוצר את האדם מעפר האדמה ונותן לו חיים.
אלוהים נוטע גן בעדן, שם של מקום, ושם שם את האדם שיצר. לאחר שיצר את האדם הוא בורא בשבילו עצים טובים ועוד שני עצים מיוחדים: עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.
(י)וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
(יא)שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר-שָׁם הַזָּהָב:
(יב)וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם:
(יג)וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ:
(יד)וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
(טו)וַיִּקַּח יְהוָֹה אֱלהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
(טז)וַיְצַו יְהוָֹה אֱלהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(יז)וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
כאן יש לנו תיאור של הגן בעדן, יש נהר שמשקה את הגן והוא נפרד לארבעה נהרות שהם הגבולות של גן עדן. יש לציין שלפי התיאורים, שמות הנהרות, הארצות ועוד יש להסיק שגן העדן בסיפור הוא לא למעלה כפי שנהוג להאמין אלא, הגן הוא אמיתי, הוא נמצא בארץ עדן על פני האדמה.
ה' לוקח את האדם ומניח אותו בגן עדן כדי שיעבוד את הגן וישמור עליו. אנו רואים כאן שוני בתפקיד האדם בעולם. אם בפרק א' הוא היה צריך להשתלט על העולם, לכבוש הכל ולמשול בחיות ולרדות בהם, כאן הוא כביכול יורד במעמדו. גם תיאור הבריאה של האדם מראה על ירידה במעמדו, לא עוד בריאה בצלם אלוהים אלא עפר מהאדמה.
ה' מצווה על האדם, הוא יכול לאכול מכל העצים בגן אולם מעץ הדעת טוב ורע אסור כי ביום שיאכל ממנו הוא ימות.
פרשנים נחלקו בנושא, מהו עץ הדעת. יש אומרים שהאיסור לא ממשי אלא נועד להעמיד את האדם בניסיון, יש שמתכוונים לגילוי המין. בנוסף, העונש של המוות, נראה שהכוונה היא לא עונש מיידי אלא עד אז האדם היה בן אלמוות ולאחר האכילה מעץ הדעת הוא יהפוך להיות בן תמותה וימות מתישהו.
(יח)וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלהִים לא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶֹה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(יט)וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ)וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא)וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָֹר תַּחְתֶּנָּה:
(כב)וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם:
(כג)וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָֹר מִבְּשָֹרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת:
(כד)עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָֹר אֶחָד:
(כה)וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלא יִתְבּשָׁשׁוּ:
בפסוקים אלו אנו רואים שוב היפוך מהתיאור בפרק א', בפרק א' כל העולם נברא ומוכן לאדם, ואילו בפרק ב' האדם נברא ראשון ואז כל שאר העולם, צמחים וחיות.
ה' מחליט שלא טוב היות האדם לבדו ולכן צריך לברוא לו מישהו שיהיה איתו. ה' בורא לו את החיות ועוף השמים ונותן לאדם שייתן להם שם. אולם עדיין האדם לא מוצא בהם עזר כנגדו, מישהו להיות איתו.
ה' מפיל תרדמה על האדם, לוקח לו צלע וממנה בורא את האישה. כאן יש שינוי גם בבריאת האישה וירידה במעמדה בעולם. אם בפרק א' היא נבראה עם אדם יחד, כאן היא נבראת אחרונה, אחרי כולם ולא מעפר האדמה אלא מצלע האדם.
האדם נותן לה שם, אישה, כי היא לוקחה מאיש. פרשנים אומרים שנתינת שמות מעידה על בעלות על אותו אובייקט שניתן לו שם. עוד ירידה במעמד האישה.
פסוק 24 - הסבר מאוחר למה האדם עוזב את הוריו והולך עם אשתו, בגלל שהאישה נבראה מצלע האדם ותמיד הם מחפשים אחד את השני כדי להיות שלמים.
פסוק 25 - רמז למה שיקרה בהמשך, האדם ואשתו עירומים ולא מתביישים, כך הסתובבו בגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה