סבב קריאה בתנ"ך 929 - שמות פרק י'

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.
ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.

ה' אומר למשה ללכת לפרעה, הוא אומר לו שהוא זה שגרם לפרעה להקשות את ליבו כדי להראות את האותות האלו וכדי שמשה יספר לצאצאיו את מה שאלוהים עשה במצרים ואת האותות כדי שידעו שהוא ה'.

ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי.
ד כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי--הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה, בִּגְבֻלֶךָ.
ה וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ; וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה.
ו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל-עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל-הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה.

משה ואהרון באים אל פרעה, הם אומרים אליו שה', אלוהי העברים מבקש שישלח את עמו כדי שיעבדו אותו במדבר. ואם פרעה יסרב אז המכה הבאה שתהיה היא ארבה.

הוא יהיה רב כל כך שלא יהיה אפשר לראות את הארץ והוא יאכל את מה ששרד ממכת ברד ויאכל את כל העצים והשדה.

כל הבתים שלהם יהיו מלאים בארבה.

ז וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ--שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם.
ח וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; מִי וָמִי, הַהֹלְכִים.
ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ--כִּי חַג-יְהוָה, לָנוּ.
י וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם.
יא לֹא כֵן, לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-יְהוָה--כִּי אֹתָהּ, אַתֶּם מְבַקְשִׁים; וַיְגָרֶשׁ אֹתָם, מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה.

עבדי פרעה מנסים לשכנע את פרעה שעליו להפסיק עם המכות ולכן שישלח את האנשים לעבוד את האלוהים שלהם.

פרעה משיב למשה ואהרון שילכו לעבוד את ה' אבל שואל מי הולך. משה אומר לו שכולם הולכים כי זה חג לה', אולם פרעה מסרב ואומר לו שרק הגברים ילכו ומגרש אותם מעל פניו.

יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה, וְיַעַל, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיֹאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד.
יג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיהוָה נִהַג רוּחַ-קָדִים בָּאָרֶץ, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; הַבֹּקֶר הָיָה--וְרוּחַ הַקָּדִים, נָשָׂא אֶת-הָאַרְבֶּה.
יד וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: כָּבֵד מְאֹד--לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן.
טו וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

ה' אומר למשה להטות את ידו על ארץ מצרים ויעלה הארבה ויאכל את כל מה שהשאירו במצרים, ה' מביא רוח קדים שמביאה איתה את הארבה והוא רב מאוד ומכסה את כל הארץ ואוכל להם את כל היבול.

טז וַיְמַהֵר פַּרְעֹה, לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--וְלָכֶם.
יז וְעַתָּה, שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם, וְהַעְתִּירוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְיָסֵר, מֵעָלַי, רַק, אֶת-הַמָּוֶת הַזֶּה.
יח וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיֶּעְתַּר, אֶל-יְהוָה.
יט וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ-יָם, חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה, וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף: לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם.
כ וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

פרעה ממהר לקרוא למשה ואהרון ואומר להם שהוא חטא, הוא מבקש שרק הפעם יבקשו מאלוהים שלהם להסיר את המכה מעליו.

משה יוצא לבקש מה' שיפסיק את הארבה וה' מפסיק אותו. אולם ה' מקשה את לב פרעה והוא מסרב לשלוח את עם ישראל.

כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ.
כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
כג לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם.
כד וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה--רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם.
כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ.
כו וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה--כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְהוָה, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה.
כז וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא אָבָה, לְשַׁלְּחָם.
כח וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת.
כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ. 

ה' אומר למשה שיטה את ידו על השמים ויהיה חושך בכל הארץ (אין הקדמה או אזהרה לפני). החושך כבד כל כך שהוא מרגיש סמיך כאילו אפשר למשש אותו.

שלושה ימים יש אפילה בארץ מצרים ואילו לבני ישראל יש אור במקום בו הם יושבים.

פרעה קורא למשה ואומר לו ללכת לזבוח לה' שלהם מה שהם רוצים, אולם משה מתעקש שכל מה ששייך להם, כל האנשים, הצאן והבקר, הכל צריך לבוא איתם.

אולם ה' מחזק את לב פרעה והוא מסרב לשלוח אותם.

ואז פרעה מאיים על משה, הוא אומר לו שלא יבוא אליו שוב, כי ביום שיבוא שוב הוא ימות.

סבב קריאה בתנ"ך 929 - שמות פרק ט'

סבב קריאה בתנ"ך 929 - שמות פרק ח'

סבב קריאה בתנ"ך 929 - שמות פרק ז'

שמות פרק ו'

א וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. 

פס' א' - לאחר שבפרק הקודם משה בא בטענות לה' שהוא לא הציל את העם כמו שהבטיח ה' פונה למשה ואומר לו, עכשיו תראה מה אעשה לפרעה, הוא ישלח אתכם מהארץ שלו.

ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.
ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.
ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.
ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה.
ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. 

פס' ב'-ט'

ה' אומר למשה שהוא ה', הוא התגלה לאברהם, יצחק ויעקב וכרת איתם ברית, הוא הבטיח לתת להם את ארץ כנען אשר גרו בה והוא שמע את זעקת בני ישראל ואת הסבל שלהם, הוא זוכר את הברית שלו לאבותיו של משה ולכן אומר לו שהוא יגיד לבני ישראל שהוא יציל אותם ממצרים, הוא יגאל אותם מהסבל שלהם במצרים והוא ייקח את בני ישראל שיהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלוהים והוא יביא אותם אל הארץ שהבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב.

משה אומר את כל זה לבני ישראל אולם הם לא שומעים אותו בגלל העבודה הקשה שלהם, הם לא מתייחסים אליו כי מבחינתם הוא רק מקשה עליהם ולא הציל אותם כפי שהבטיח.

י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
יא בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ.
יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. 

יג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם--לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

פס' י'-י"ג

ה' אומר למשה שיבוא לדבר עם פרעה שישלח את העם, אולם משה אומר לה' שבני ישראל לא מקשיבים לו ואם הם לא מקשיבים לו א איך פרעה, מלך מצרים, יקשיב לו. ה' אינו מתייחס לכך ואומר למשה ואהרון שילכו להגיד לפרעה שיוציא את בני ישראל ממצרים.

יד אֵלֶּה, רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם: בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל, חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי--אֵלֶּה, מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן.
טו וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר, וְשָׁאוּל, בֶּן-הַכְּנַעֲנִית; אֵלֶּה, מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן.
טז וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי, לְתֹלְדֹתָם--גֵּרְשׁוֹן, וּקְהָת וּמְרָרִי; וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.
יז בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי, לְמִשְׁפְּחֹתָם.
יח וּבְנֵי קְהָת--עַמְרָם וְיִצְהָר, וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל; וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת, שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.
יט וּבְנֵי מְרָרִי, מַחְלִי וּמוּשִׁי; אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי, לְתֹלְדֹתָם.
כ וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה; וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.
כא וּבְנֵי, יִצְהָר--קֹרַח וָנֶפֶג, וְזִכְרִי.
כב וּבְנֵי, עֻזִּיאֵל--מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן, וְסִתְרִי.
כג וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת-אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן--לוֹ לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר.
כד וּבְנֵי קֹרַח, אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף; אֵלֶּה, מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי.
כה וְאֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן לָקַח-לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-פִּינְחָס; אֵלֶּה, רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם--לְמִשְׁפְּחֹתָם.
כו הוּא אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה--אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַל-צִבְאֹתָם.
כז הֵם, הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם; הוּא מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן.
כח וַיְהִי, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה--בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

פס' י"ד-כ"ח

כאן יש לנו תיאור של כל הנציגים מבני ישראל ויש לנו גם תיאור של משפחתו של משה, הוריו ואחיו והמשפחות שלהם, כנראה המטרה של תיאור זה הוא כדי שהקוראים יבינו יותר טוב את המוצא של משה ואהרון ומדוע הם נציגי ה' בפני פרעה. הם לא אנשים מהיישוב אלא יש להם ייחוס כלשהו.

כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, אֲנִי יְהוָה; דַּבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי, דֹּבֵר אֵלֶיךָ.
ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה: הֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. 

פס' כ"ט-ל'

ה' אומר למשה שהוא ה' ושמשה ילך לדבר עם פרעה ויגיד לו את כל מה שה' אומר לו.

משה חוזר על הטענה שלו שהוא ערל שפתיים, הכוונה מגמגם, מתקשה בדיבור ולכן פרעה לא יקשיב לו ולא יתייחס אליו ברצינות.

שמות פרק ה'

א וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.
ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.
ג וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב.
ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו; לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם.

פס' א'-ד'

משה ואהרון יוצאים לשליחות שלהם ובאים לפרעה, הם פותחים בדרישה של ה' "שלח את עמי" וממשיך בסיבה, כדי שיחגגו לה' במדבר. פרעה שואל מי זה ה' האל הזה שהוא צריך לשמוע בקולו, הוא לא מכיר אותו ולא מוכן לשלוח את ישראל.

משה ואהרון אומרים לו שה' אלוהי העברים התגלה לפניהם, והם מבקשים ללכת 3 ימים למדבר, לזבוח לה' ואם לא יעשו זאת הוא יפגע בהם. מלך מצרים, פרעה, אומר למשה ואהרון למה אתם מפריעים לעם במעשיו, לכו תחזרו לעבודת הסבל.

ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, הֵן-רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ; וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם, מִסִּבְלֹתָם.
ו וַיְצַו פַּרְעֹה, בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר.
ז לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים--כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן.
ח וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם--לֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ: כִּי-נִרְפִּים הֵם--עַל-כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ.
ט תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר.

פס' ה'-ט'

פרעה אומר לעצמו שעם בני ישראל רבים בארץ ואם ישלח אותם זה ישבית אותם מעבודת הסבל ולכן הוא מצווה על הנוגשים בעם ואת השוטרים שלו לא לתת לבני ישראל תבן להכין לבנים אלא שבני ישראל יצאו לקושש להם תבן ולהכין ממנו, אולם את אותה הכמות שהם היו מכינים עד עכשיו, הם צריכים להמשיך ככה ומסביר להם שהסיבה לקושי הזה הוא שבני ישראל רוצים ללכת לזבוח לאל שלהם לכן יש להכביד עליהם את העבודה ושלא יעסקו בדברי שקר שיסיחו את דעתם מהעבודה ויפריעו להם.

 
י וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם, וְשֹׁטְרָיו, וַיֹּאמְרוּ אֶל-הָעָם, לֵאמֹר: כֹּה אָמַר פַּרְעֹה, אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן.
יא אַתֶּם, לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן, מֵאֲשֶׁר, תִּמְצָאוּ: כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם, דָּבָר.
יב וַיָּפֶץ הָעָם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ, לַתֶּבֶן.
יג וְהַנֹּגְשִׂים, אָצִים לֵאמֹר: כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן.

פס' י'-י"ג

נוגשי העם והשוטרים אומרים לעם שפרעה אמר שהוא לא נותן להם יותר תבן ועליהם לאסוף אותו לבד והעבודה שלהם צריכה להישאר אותו דבר, שום דבר לא השתנה והם מאיצים בהם לאסוף תבן ולעמוד בעבודה הקשה.

 
יד וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם, נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן, כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם--גַּם-תְּמוֹל, גַּם-הַיּוֹם.
טו וַיָּבֹאוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה, לֵאמֹר: לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה, לַעֲבָדֶיךָ.
טז תֶּבֶן, אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ, עֲשׂוּ; וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים, וְחָטָאת עַמֶּךָ.
יז וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים; עַל-כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה.
יח וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ, וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם; וְתֹכֶן לְבֵנִים, תִּתֵּנוּ.
יט וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֹתָם--בְּרָע לֵאמֹר: לֹא-תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם, דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ.

פס' י"ד-י"ט

נוגשי פרעה מכים את שוטרי בני ישראל מדוע הם לא עומדים במכסת הלבנים שהייתה עד עכשיו, שוטרי בני ישראל באים לפרעה וצועקים לו למה הוא עושה זאת לעבדים שלו, הכוונה לבני ישראל, הם אומרים שאין להם תבן, שהוא לא נותן להם יותר ודורשים מהם להמשיך להכין לבנים כמו קודם ומכים אותם על כך שהם לא עומדים בזה.

פרעה לא מתייחס לדרישה שלהם, הוא טוען שהם נרפים, חלשים, ולכן הם רוצים ללכת לזבוח לאל שלהם, הוא אומר להם לחזור לעבודה והוא לא נותן להם תבן, הם יצטרכו להכין לבד את התוכן ללבנים.

פרעה לא מוכן לוותר על כוח העבודה הזול שלו רק בשביל שיילכו לזבוח לאל שלהם, הוא כנראה חושש שזה יוביל למרד מצידם כלפיו או שהם לא יחזרו, במובן מסויים הוא חושש בצדק כי זו אכן המטרה והתירוץ/סיבה שהם רוצים ללכת למדבר גדי לזבוח לה' היא רק תירוץ וסיפור כיסוי לסיבה האמיתית, הם רוצים לברוח.

 
כ וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם, מֵאֵת פַּרְעֹה.
כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ.

פס' כ'-כ"א

שוטרי בני ישראל רואים את משה ואהרון כאשר הם יוצאים מהשיחה עם פרעה והם אומרים להם דברים קשים, הם כועסים עליהם שאמרו לפרעה דברים שהכעיסו אותו ובעקבות כך הוא הקשה עליהם עוד יותר עד לרמה שהם יכולים למות.

 
כב וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי.
כג וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ

פס' כ"ב-כ"ג

למשה קשה עם האשמה הזו והוא פונה לה' בטענות מדוע הוא שלח אותו, למה הוא עושה רע לעם הזה ומאז שהגיע לדבר עם פרעה בשם ה' רק נהיה לעם יותר רע וה' לא הציל את העם.

משה הוא רק אדם ולכן הטענה שלו כביכול מוצדקת, אולם מראייה כוללת של הסיפור, אם משה היה מצליח לשכנע את פרעה מיד לשלוח את העם לזבוח לה' במדבר, לא היה כאן שום אפקט ויכול להיות שהם היו באמת הולכים לזבוח לה' במדבר ואז חוזרים חזרה וזו לא המטרה, המטרה היא להוציא אותם לחופשי. ולראייה כבר לאחר היציאה האמיתית שלהם הם באו בטענות למשה על כך שלא נשארו במצרים כה פעמים לאורך ההליכה במדבר.

שמות פרק ד'

א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה.
ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה, מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה.
ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו.
ד וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.
ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

פס' א'-ה'

משה ממשיך להתווכח עם ה', הוא מתנגד לשליחות שה' הטיל עליו ולאורךהפרק הוא מנסה להתחמק מכך בטענות שונות. אחת הטענות של משה היא שהעם לא יאמין לו ולא ישמע בקולו ויגידו שה' לא נגלה אליו. ה' במקום להגיב על כך שואל אותו מה יש למשה ביד, משה עונה לו מטה, ה' אומר לו להשליך את המטה לארץ והמטה נהפך לנחש ומשה בורח מפניו.

ה' אומר למשה שישלח את ידו לנחש ויאחז בזנבו וברגע שהוא עושה זאת הנחש נהפך חזרה למטה.

ה' אומר למשה שזה כדי שהעם יאמין שה' נגלה אליו.

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
ז וַיֹּאמֶר, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ, אֶל-חֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה-שָׁבָה, כִּבְשָׂרוֹ.

פס' ו'-ז'

ה' לא מחכה לתגובה של משה וממשיך לתת לו אות נוסף להראות לעם, הוא אומר למשה שישים את ידו בחיקו/בבית השחי כנראה וברגע שמשה מוציא אותה היא מצורעת כולה, ה' אומר לו שיחזיר את הידו לחיקו ויוציא שוב והנה היא חזרה להיות בריאה. 

 
ח וְהָיָה, אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ, לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן--וְהֶאֱמִינוּ, לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן.
ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ--וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.

פס' ח'-ט'

ה' אומר למשה שאם העם לא יאמין לאות הראשון (המטה שנהפך לנחש) ולא יאמין לאות השני (היד שהפכה למצורעת) הוא אומר לו לעשות אות נוסף, לקחת ממי היאור, לשפוך ביבשה והם ייהפכו לדם.

 
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.
יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה.
יב וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.
יג וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.
יד וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.
טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.
טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים.
יז וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ, אֶת-הָאֹתֹת. 

פס' י'-י"ז

למרות שלושת האותות שה' נתן למשה ואמורות לשכנע אותו, משה ממשיך לסרב לקחת על עצמו את האחריות הכבדה והפעם טוען לפני ה' שהוא לא יכול לדבר טוב כי הוא מגמגם. ה' מתרגז עליו ואומר לו שהוא אלוהים והוא זה ששם פה לאדם והוא יכול להחליט מי מדבר ומי לא ואומר לו ללכת והוא יגיד מה שה' אומר לו להגיד.

משה מתעקש ומבקש ממנו לא לשלוח אותו וכאן ה' כבר ממש כועס עליו ואומר לו לקחת את אחיו, אהרון הלוי, והוא ידבר איתו וידבר בשבילו. לך תדבר עם העם וקח את המטה איתך כדי לעשות את האותות.

יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם.
יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם: כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ.
כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.
כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

פס' י"ח-כ"ג

משה כנראה השתכנע לבסוף או יותר נכון החליט להרים ידיים והבין שאין מה להתווכח עם ה' ומה שנגזר עליו זה מה שייעשה, הוא שב חזרה ליתרו, החותן שלו (כל השיחה הזו מתרחשת בסנה הבוער שאליו הגיע משה לאחר שיצא לרעות את הצאן של כהן מדין). הוא לא מספר ליתרו על התגלות ה', כנראה כמו שהוא חושש מהתגובה של העם לכך הוא חושש גם מהתגובה של יתרו לכך ולכן רק אומר לו שהוא רוצה לחזור לאחיו במצרים לראות אם הם עוד בחיים ויתרו מברך אותו שיילך בשלום.

ה' אומר למשה שהוא יכול לחזור למצרים כי כל האנשים שמבקשים את רעתו מתו, כנראה הכוונה לפרעה שהרי מוזכר קודם שהוא מת.

משה לוקח את אשתו, את בניו ויוצא לכיוון מצרים עם המטה בידו.

כאשר משה מתכונן ללכת למצרים, ה' אומר לו שהוא יעשה אותות ומופתים בפני פרעה אולם ה' יחזק את ליבו של פרעה והוא לא ישלח את העם. ואז ה' אומר לו שהוא יגיד לפרעה, שעם בני ישראל הם כמו הבן הבכור של ה' ואם הוא לא ישלח את בניו (הכוונה לבני ישראל) ה' יהרוג את בנו בכורו (יש לנו כאן רמז למכה העשירית שהיא מכת בכורות ובעקבותיה פרעה התרצה ושלח את העם).

 
כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.
כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.
כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת. 

פס' כ"ד-כ"ו

בדרך למצרים ה' פוגש את משה ומבקש להמיתו, לא ברור מדוע או האם זה ניסיון שה' מעמיד אותו, בכלל שלושת הפסוקים הללו נראים לא קשורים לעלילה ונכתבו על כך פרשנויות שונות.

ציפורה מצילה את משה על ידי כך שהיא לוקחת אבן צור, כורתת את עורלת בנה (ברית מילה) ואומרת "חתן דמים אתה לי" ואז ה' עוזב אותו.

כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלֶךְ, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים--וַיִּשַּׁק-לוֹ.
כח וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל-הָאֹתֹת, אֲשֶׁר צִוָּהוּ.
כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן--אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם.
לא וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

פס' כ"ז-ל"א

בזמן שמשה הולך למצרים ה' מתגלה אל אהרון ואומר לו ללכת לפגוש את משה במדבר, אהרון הולך ופוגש את משה בהר האלוהים, שם משה מספר לאהרון את כל מה שה' אמר  לו, על האותות ועל השליחות.

שניהם הולכים, אוספים את כל זקני ישראל, אהרון מספר להם את כל הדברים שה' אמר למשה ומשה מדגים את האותות בפני העם, לא ברור האם היה ספק מצד העם או זקני העם באמיתות הדברים של משה ואהרון שבגללם הם עשו את האותות, או שהם העדיפו לעשות את האותות כדי לחזק את הדברים לפני ההתנגדות הצפויה, האותות והדברים גורמים לעם להאמין למשה ואהרון, הם מאמינים שה' הגיע להציל אותם.

שמות פרק ג'

א וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.
ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.
ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.
ו וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים.
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.
ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם.
י וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.

פס' א'-י'
משה הולך לרעות את הצאן של יתרו, הוא מגיע להר אלוהים חורב ושם רואה סנה (סוג של שיח) שלא נשרף, משה מסתקרן ומתקרב לראות למה הוא לא נשרף, ה' רואה שמשה מתקרב ונגלה אליו, הוא פונה אליו ומשה אומר שהוא שומע.
ה' אומר למשה שיוריד את הנעליים מעל רגליו כי זה מקום קדוש ואז הוא מציג את עצמו, שהוא אלוהי אבותיו של משה ומשה חושש להסתכל על ה' ומסתיר את פניו.
ה' אומר למשה מדוע הוא נגלה אליו, הוא שמע את זעקת בני ישראל במצרים והוא רוצה שמשה יילך לפרעה ויוציא את בני ישראל ממצרים וייקח אותם לארץ המובטחת.


יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
יב וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.
טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.
יז וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי--אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.
יח וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ.
יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ: וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה.
כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם.
כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם.
כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וְשַׂמְתֶּם, עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם, אֶת-מִצְרָיִם.



פס' י"א-כ"ב
משה שואל מדוע הוא צריך ללכת, הוא לא מתאים לכך. ה' אומר לו שהוא יהיה איתו ושלא ידאג.
משה שואל אותו אם הם ישאלו מה שמו של האל, מה יגיד להם? ה' אומר שיגיד להם ששמו אהיה ואז מרחיב ואומר את שמו המלא, ה' אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הוא אומר למשה ללכת לזקני ישראל (המנהיגים אל בני ישראל) ולהגיד להם שה' נגלה אליו והוא יציל אותם ויעלה אותם ממצרים לארץ המובטחת.
הם ישתכנעו, ויבואו איתו לפרעה והם יבקשו ממנו ללכת לזבוח לה' במדבר 3 ימים.
ה' אומר למשה שפרעה לא יסכים בקלות, ייקח זמן אבל ה' יעניש את פרעה במכות ולאחר מכן הוא ייתן להם ללכת. הם לא יילכו בידיים ריקות אלא ישאילו כלי כסף וזהב ובגדים מהמצרים ויצאו ברכוש גדול.
ה' מנבא למשה מה יקרה מהרגע שהוא יגיע לפרעה ועד שיצאו ממצרים.

שמות פרק ב'

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי.
ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.
ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.
ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.
ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.
ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.
ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.
ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.
י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

פס' א'-י'

אחרי פרק א' מספרים לנו פתאום סיפור חדש שקורה בתוך כל המצב הזה במצרים. איש מבית לוי לוקח לאישה את בת לוי, שניהם משבט לוי הכוונה, והיא יולדת לו בן ומחביאה אותו 3 חודשים. אחרי שקראנו את פרק א' אנו מבינים מדוע היא מחביאה את הילד, כדי שלא ישליכו אותו ליאור. אולם לאחר 3 חודשים היא לא יכולה יותר להחביא אותו והיא מכינה לו תיבת גומא, מצפה אותה בחימר וזפת שלא ייכנסו מים, מניחה את התינוק בתיבה ושמה אותה בסוף על שפת היאור. לא אומרים לנו כיצד היא הרגישה אולם אפשר להניח שהיה לה מאוד קשה ולפי מה שקורה בהמשך היא כנראה סידרה את הדברים כך שהוא יינצל.

אחותו הגדולה ניצבת מרחוק ומשקיפה על התיבה לראות מה יקרה, זה גם יכול לרמוז לנו שאומנם היא דואגת ורוצה לדעת מה יקרה ואולי הן ניחשו מה יכול לקרות ובגלל זה האחות שם כדי להניע את העלילה ואת התוכנית שלהן.

וכאן מתגלה התוכנית, בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור והנערות שלה נמצאות איתה, היא מוצאת בתוך הסוף את התיבה ומבקשת מהאמה שלה להביא לה את התיבה. 

היא פותחת את התיבה ורואה תינוק בוכה, והיא חומלת עליו, היא מבינה שהוא מילדי העברים, כי היא הייתה מודעת לצו של אביה, פרעה, ואף אמא מצריה לא תחביא את הבן שלה או תשלח אותו.

בדיוק לאחר שבת פרעה מוצאת את התיבה עם התינוק, מגיעה אחותו ומציעה לה הצעה, היא תביא לה אישה שתניק את התינוק מתוך הנשים העבריות. זה היה מקובל באותה תקופה שאישה במעמד גבוה לא הניקה בעצמה אלא הייתה לה אישה מינקת שמניקה את הילד ודואגת לו וגם האחות יודעת ובת פרעה יודעת שאין לה אפשרות להניק אותו וזו הזדמנות לקשר חזרה בין האמא לבן. בת פרעה כנראה מנחשת שיש קשר משפחתי אולם היא לא אומרת על כך כלום אלא משתפת איתן פעולה, היא מסכימה שהאחות תקרא לאישה שתניק את התינוק, והיא מביאה כמובן את אמו של התינוק שתניק אותו.

לאחר שהילד גדל, בת פרעה מתייחסת אליו כמו אל בנה וקוראת לו משה כי משתה אותו מהמים.

יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.
יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.
יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.
יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.
טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.

פס' י"א-ט"ו

לאחר שמשה גדל הוא יוצא לאחיו, המשפט הזה רומז לנו שהוא כנראה ידע או הבין מה המוצא שלו וידע שהוא מעם בני ישראל, גם המעשה שעשה מעיד על כך. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, הכתוב שוב חוזר על הקשר המשפחתי של משה כלפי בני ישראל.

משה מסתכל סביב, רואה שאין אף אחד, מכה את המצרי וטומן אותו בחול.

ביום השני כשהוא יוצא שוב הוא שני אנשים עברים רבים ביניהם, אולם הוא לא מכה אותם אלא מתערב ושואל מדוע הם רבים, הוא גם מציין "רעך", במובן של חבר, מבחינת משה הם כולם אחים וסובלים יחד לכן מוזר לו שהם רבים ביניהם.

אותו אדם כועס על משה ושואל אותו מי הוא בכלל, מי שם אותו לשופט עליהם והאם הוא רוצה להרוג אותו כמו שהרג את המצרי.

משה נבהל שהדבר התגלה, פרעה גם שומע על כך ומבקש להרוג את משה, כנראה עד לאותו רגע משה נהנה מחמת הספק ומכך שבת פרעה גידלה אותו אולם לאחר שהרג את האיש המצרי הוא לא מוגן יותר וניתן לפגוע בו.

משה בורח מפני פרעה, ממצרים ומגיע לארץ מדין ומתיישב ליד הבאר, הבאר היא מקום מפגש באותה תקופה ולכן הוא מתמקם שם ומחכה לראות את מי יפגוש שיוכל לעזור לו.

טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן.
יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם.
יח וַתָּבֹאנָה אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם.
יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן.
כ וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם.
כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.
כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. 

פס' ט"ז-כ"ב

לכוהן מדין יש 7 בנות והן רועות את צאן אביהן ומשקות אותו, הן מגיעות לבאר אולם הרועים שנמצאים שם מגרשים אותן, כנראה כי הן בנות. אולם משה שנמצא שם בדיוק קם, מגן עליהן ומשקה את כל הצאן שלהן. זה לא מובן מאליו בכלל, משה גדל בבית פרעה, הוא כנראה לא רגיל לעבודה פיזית, בנוסף להשקות את הצאן זה מאוד קשה, זה לאסוף מים מהבאר עם הדלי, להשקות ולמלא שוב, צריך כוח פיזי רב.

הבנות חוזרות לביתן ואביהן מתפלא למה הן חזרו מוקדם, זה אומר לנו שהוא היה רגיל שלוקח להן זמן רב, כנראה בגלל הרועים שהיו מציקים להן וגם בגלל הפיזיות בהשקיית הצאן שהייתה קשה להן כנראה וזה מפתיע אותו (מזכיר את בראשית כ"ז שיעקב המתחזה לעשיו מגיע עם המטעמים ויצחק מפלא איך חזר מהר).

הבנות של רעואל מספרות לו על כך שאיש מצרי הציל אותן מיד הרועים והשקה להן את הצאן, הן חשבו שמשה מצרי בגלל הלבוש שלו כנראה.

רעואל אומר להן שיקראו לו להגיע אליהם הביתה שינוח ויאכל, משה יושב עם רעואל וכנראה עוברת תקופה והוא נהיה בן בית ומתחתן עם ציפורה, בתו של כהן מדין.

היא יולדת בן ומשה נותן לו את שמו, גרשום, כי הוא גר בארץ אחרת.

כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה.
כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.
כה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. 

פס' כ"ג-כ"ה

לאחר כל תקופת הסבל פרעה מלך מצרים שניסה להשמיד את בני ישראל, מת. באותו זמן הסבל של בני ישראל כל כך גדול שהזעקה שלהם עולה לשמים, לאלוהים והוא זוכר את הבטחתו לאברהם, ליצחק וליעקב.

זה מרמז לנו למה שיקרה בהמשך, שהנה בשלו התנאים להצלת בני ישראל, הם סבלו הרבה (כמו שאלוהים אמר לאברהם בנבואה שלו בבראשית ט"ו) וגם נולד המנהיג שיושיע את העם, הוא עבר דבר או שניים בחייו ועתה הוא ראוי להציל את עם ישראל.

שמות פרק א'

א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה.
ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן.
ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.
ה וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם.
ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.
ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם.

פס' א'-ז'
מעין הקדמה לסיפור שהמטרה שלה להזכיר לנו איך הגיעו בני ישראל למצרים ואיך הגיעו למצב שהם יושבים בארץ מצרים וחיים שם. מסכמים מי הבנים של יעקב שירדו למצרים, כמה אנשים הם היו, 11 בני יעקב הגיעו למצרים, הבן ה-12, יוסף, כבר היה חי במצרים. לאחר תקופה יוסף וכל אחיו וכל מי שירד למצרים מתו אולם הצאצאים שלהם המשיכו להתרבות והגיעו למצב שהם עם גדול בתוך מצרים.

ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.
ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.
י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס.
יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פס' ח'-י"ב
קם מלך חדש במצרים שלא הכיר את יוסף, כאן ראוי להזכיר שיוסף בבראשית היה מאוד מקורב לפרעה, פרעה סמך עליו, נתן לו תפקידים והאמין בו. המלך החדש רואה שעם בני ישראל התרבו מאוד והוא חושש מהם, הוא אומר לעם המצרי שיש לחשוש מהם ולמנוע מהם להתרבות כי חלילה תהיה מלחמה על מצרים והם יהיו בצד של האויבים ויתקפו אותם.
כדי למנוע מהם להתרבות הוא מתחיל בסדרה של דרכי מניעה אפשר לקרוא לזה שהמטרה שלהן היא למנוע מבני ישראל להתרבות. 

הדבר הראשון שהוא עושה זה לשים עליהם שרי מיסים שיענו אותם וייתנו להם לבנות ערים - פיתום ורעמסס.
אולם ככל שמענים אותם הם ממשיכים להתרבות.


יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ.
יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ.

פס' י"ג-י"ד

כשזה לא עוזר פרעה עובר לשלב השני שהוא להקשות על בני ישראל, להעביד אותם בפרך – עבודה קשה מאוד ומתישה.

אולם כנראה זה לא עובד לו והוא עובר לשלב השלישי..  


טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.
יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.
יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.
יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.
כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.

פס' ט"ו-כ"א

השלב הבא שפרעה מנסה לעשות הוא פונה ישירות למיילדות העבריות ואומר להן שבזמן הלידה אם הן רואות שזה בן אז להרוג אותו ואם זו בת אז שתישאר בחיים. הרעיון מאחורי זה הוא שהבנים יגדלו להיות גברים שיוצאים למלחמות והם גם יכולים להתרבות עם כמה נשים בכל שישכבו איתן, לכן הוא רוצה להרוג רק את הבנים (שזה אגב קורב ברוב המלחמות כאשר כובשים עיר הורגים את כל הזכרים כדי למנוע המשכיות ומלחמה נוספת).

המיילדות חוששות מה' ולכן לא עושות זאת וכאשר פרעה שואל אותן מדוע, הן טוענות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות לבד לפני שהמיילדת מגיעה.
ה' רואה שהמיילדות לא קיימו את הצו של פרעה ולכן הוא מברך אותן.


כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

פס' כ"ב – זה השלב הרביעי והסופי (לא סתם יש השוואה בין הפרק הזה לבין השואה, כתבתי על כך פוסט בעבר) פרעה מצווה על כל עמו (העם המצרי) שכל הבנים שהם שומעים או יודעים שנולדו לבני ישראל, להשליך לייאור ואת הבנות שנולדות להשאיר בחיים. 

זו הנחיה מזעזעת לתת לעם המצרי אולם לא מצויין לנו כאן התגובה של העם, מכאן אנו יכולים להניח שכל השלבים האלו היו במרווחים גדולים, כנראה אפילו של כמה שנים, בהם הוא ניסה להשמיד את בני ישראל בצורה שיטתית.

סבב קריאה בתנ"ך 929 - בראשית פרק נ'

 א וַיִּפֹּל יוֹסֵף, עַל-פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק-לוֹ.  ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל.  ג וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם.  ד וַיַּעַבְרוּ, יְמֵי בְכִיתוֹ, וַיְדַבֵּר יוֹסֵף, אֶל-בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר:  אִם-נָא מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֵיכֶם--דַּבְּרוּ-נָא, בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר.  ה אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת--בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי; וְעַתָּה, אֶעֱלֶה-נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת-אָבִי--וְאָשׁוּבָה.  ו וַיֹּאמֶר, פַּרְעֹה:  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו; וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה, זִקְנֵי בֵיתוֹ, וְכֹל, זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם.  ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף, וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו:  רַק, טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם--עָזְבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ, גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים; וַיְהִי הַמַּחֲנֶה, כָּבֵד מְאֹד.  י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים.  יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל, בְּגֹרֶן הָאָטָד, וַיֹּאמְרוּ, אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם; עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, אָבֵל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו, לוֹ--כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּם.  יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי--עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי, קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו.  טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.  טז וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר:  אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר.  יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו.  יח וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.  יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי.  כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  כא וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.  כב וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבֵית אָבִיו; וַיְחִי יוֹסֵף, מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.  כג וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם, בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה--יֻלְּדוּ, עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף.  כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה.  כו וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.  {ש}

סבב קריאה בתנ"ך 929 - בראשית פרק מ"ט

 א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.  ג רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי--יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז.  ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה.  {פ}

ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.  ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.  ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.  {פ}

ח יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.  ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.  יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  יב חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב.  {פ}

יג זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.  {פ}

יד יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם--רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.  טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד.  {ס}

טז דָּן, יָדִין עַמּוֹ--כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  יז יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח--הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר.  יח לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה.  {ס}

יט גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב.  {ס}

כ מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ.  {ס}

כא נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה--הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר.  {ס}

כב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.  כג וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים.  כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.  כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם.  כו בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.  {פ}

כז בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל.  כח כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם.  כט וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי--קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי:  אֶל-הַמְּעָרָה--אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי.  ל בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר.  לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה.  לב מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת.  לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.

סבב קריאה בתנ"ך 929 - בראשית פרק מ"ח

א וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם. 

ב וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה.

ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. 

ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. 

ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.

ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. 

ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם. 

לאחר תקופה אומרים ליוסף שאביו יעקב חולה, יוסף לוקח את שני בניו, מנשה ואפרים, ליעקב.

כאשר הוא מגיע יעקב מספר ליוסף שאלוהים נגלה אליו בארץ כנען ובירך אותו, הוא אמר לו שהוא יעשה ממנו עם גדול והוא התרבה הרבה.

עכשיו הוא פונה ליוסף ואומר לו ששני הבנים שנולדו לו בארץ מצרים הם כמו בניו שלו והמולדת שלו הם יזכו לנחלות והן יקראו על שמן ולא על שמו.

ואז הוא מספר לו על אמו, רחל, שמתה בדרך והוא קבר אותה ליד בית לחם.

ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה. 

ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. 

י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. 

יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. 

יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה. 

יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. 

יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. 

טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. 

טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. 

יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. 

יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. 

יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. 

כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. 

כא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. 

כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

יעקב רואה את בניו של יוסף ושואל אותו מי הם, יוסף אומר לו שאלו שני בניו ומבקש מיעקב שיברך אותם.

יעקב כבר לא רואה כמעט בגלל הגיל המבודר שלו, הוא מחבק אותם ומנשק אותם, הוא אומר ליוסף שהוא לא חשב שיראה שוב את פניו והנה הוא רואה גם אותו וגם את בניו של יוסף.

יוסף לוקח את שני בניו, מעמיד את אפרים מול יעקב בצד שמאל ואת מנשה מול יעקב בצד ימין.

יעקב שולח את יד ימין לאפרים (הוא הצעיר) ואת יד שמאל למנשה (הוא הבכור), בעצם משכל את ידיו, הוא מברך אותם שאלוהים יברך אותם גם כמו שבירך אותו ושיזכו להתרבות בארץ.

יוסף רואה שיעקב שם את הידיים שלו בשיכול ומנסה להעיר לו שהוא שם את הידיים לא נכון, אולם יעקב אומר לו שאומנם מנשה יהיה לעם אבל האח הקטן, אפרים, יגדל וזרעו יהיה גדול מאוד.

הוא מברך אותם שוב לפני מותו.

סבב קריאה בתנ"ך 929 - בראשית פרק מ"ז

א וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. 

ב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. 

ג וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבוֹתֵינוּ. 

ד וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. 

ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. 

ו אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי. 

יוסף מספר לפרעה שמשפחתו הגיע עם כל הרכוש שלהם, הצאן והבקר והם התיישבו בארץ גושן. הוא מביא 5 מאחיו לפרעה ומציג אותם לפניו, הוא שואל אותם מה המקצוע שלהם והם אומרים לו שהם רועי צאן והם באו לגור במצרים כי אין להם מרעה צאן בכנען ויש רעב.

פרעה אומר ליוסף שזה בסדר שהם יישארו, הם יכולים לגור בארץ גושן ולרעות שם את הצאן.

(מעניין שלא מוזכרים מי הם חמשת האחים שיוסף לקח לפרעה..)

ז וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה. 

ח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. 

ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

י וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה. 

יוסף מביא את יעקב אביו לפגוש את פרעה, יעקב מברך את פרעה ופרעה שואל אותו בן כמה הוא. 

יעקב עונה שהוא 130 שנה ומוסיף על כך שחייו היו קשים יותר מאשר של אבותיו.

יא וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. יב וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. 

יג וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי-כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. 

יד וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. 

טו וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. 

טז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם-אָפֵס כָּסֶף. 

יז וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. 

יח וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. 

יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. 

כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. 

כא וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ. 

כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם. 

כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה. 

כד וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. 

כה וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. 

כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.

במהלך שנות הרעב יוסף החזיק את האוכל אצל פרעה, המצרים מגיעים ליוסף ומתחננים לאוכל, יוסף מסכים בתנאי שימכרו לו את המקנה שלהם (הכוונה לחיות, צאן ובקר). הם מסכימים ומוכרים לו תמורת אוכל.

בשנה השנייה המצרים מגיעים שוב ומתחננים לאוכל, הם מציעים הפעם משהו למכור, את האדמות שלהם, הם מעדיפים למכור את כל מה שיש להם ולהיות עבדים לפרעה רק שלא יגוועו ברעב.

כך נוצר מצב שיוסף הפך את מלך מצרים, פרעה, לאדם הכי חזק שהכל שייך לו על פי חוק. כל האדמות וכל המקנה במצרים שייכים לפרעה.

חוץ מאדמות הכוהנים כי לפי החוק אסור והם מקבלים את האוכל שלהם מפרעה.

יוסף מוסיף לתנאי הקנייה של האדמות שהם ימשיכו להחזיק בהן ויעבדו את האדמות עבור פרעה ועליהם לתת מכל היבול חמישית לפרעה.

בכך הוא דואג שתמיד פרעה ירוויח ויקבל תשואה מההשקעה.

 

כז וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. 

כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. 

כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. 

ל וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. 

לא וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה. 

בינתיים עם ישראל יושב בארץ גושן אשר במצרים, הם מתרבים מאוד.

יעקב חי במצרים 17 שנה, בגיל 147 הוא מרגיש שהוא קרוב למוות, הוא קורא לבנו יוסף ומשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים אלא יחד עם אבותיו בארץ כנען.

סבב קריאה בתנ"ך 929 - בראשית פרק מ"ו

א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. 

ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. 

ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. 

ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ. 

ה וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. 

ו וַיִּקְחוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם וְאֶת-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ.

ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה. 

ישראל, הכוונה ליעקב, נוסע לבאר שבע ושם זובח לאלוהים. אלוהים אומר לו שלא ירא (יפחד) לרדת לארץ מצרים כי הוא יעשה אותו לעם גדול שם, אלוהים יהיה איתו כשהוא ירד למצרים ואלוהים יהיה גם בסוף כשהם יעלו חזרה.

יעקב משתכנע ונוסע עם כל משפחתו למצרים.

ח וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן. 

ט וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי. 

י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית. 

יא וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי. 

יב וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי-פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל. 

יג וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן. 

יד וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל. 

טו אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל-נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. 

טז וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי. 

יז וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.

יח אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ. 

יט בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. 

כ וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם. 

כא וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ. 

כב אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר. 

כג וּבְנֵי-דָן חֻשִׁים. 

כד וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם. 

כה אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה. 

כו כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. 

כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. 

כח וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל-יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן. 

כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד. 

ל וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי. 

לא וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. 

לב וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. 

לג וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. 

לד וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן.

יוסף מכין את המרכבה שלו לפגישה עם אביו בגושן, הוא נופל על צווארו והם מתחבקים. יעקב אומר ליוסף שעכשיו הוא יכול למות בשלווה כי הוא ראה שיוסף חי.

יוסף אומר למשפחתו שהוא יגיד לפרעה שמשפחתו הגיעה למצרים לגור שם אולם אם פרעה שואל אותם מה המקצוע שלהם, הם צריכים להגיד שהם רועי צאן, מכיוון שבעיני המצרים רועה צאן זה תועבה וככה הם יוכלו לשבת בארץ גושן ללא הפרעה כי אף אחד לא ירצה לשבת איתם כנראה.